אונס קבוצתי: מיהם האנשים שאפשרו את ההתעללות של לארי נסאר?

בזמן שבמישיגן מתנהל המשפט נגד הרופא המתעלל לארי נסאר, בזמן שעוד עדויות נאמרות בקול ועוד סיפורי זוועה נחשפים, בארה"ב מנסים לבחון את הרקע שבו פעל, ולמצוא תשובה לשאלות מהותיות: איך ייתכן שפדופיל התעלל מינית במאות ילדות ונערות לאורך שני עשורים, והדבר לא נחשף. איך ייתכן שאדם חולה, סוטה, מסוכן, הצליח לשרוד בתפקיד כל כך רגיש, לאורך כל כך הרבה זמן, לשמור על מעמדו ולקבל גיבוי מהמערכת ומהסובבים אותו.

על פניו החשד הטבעי ברור: נסאר היה איש מקצוע מכובד, שזכה להגנה מהקולגות שלו, קיבל תמיכה מהאוניברסיטה שבה עבד ומראשי איגוד ההתעמלות האמריקאי, וזאת כחלק מניסיון לשמור על תדמית וכמובן משיקולים כספיים. עם זאת, ככל שהעדויות עולות, ככל שהסיפורים נחשפים, מתגלה עד כמה מדובר בעולם ציני, שמשלב את הנסיבות הייחודיות שמאפיינות את ענף ההתעמלות האכזרי, יחד עם שורה של בכירים מעמדות מפתח שאפשרו לזה לקרות. אלה האנשים שמאחורי הפשע.

עוד בנושא

הישרדות: על תופעת ההתעללויות המיניות בעולם הספורט המקצועני
אלי רייזמן תקפה את לארי נסאר: "אנחנו חזקות ואתה כלום"
סימון ביילס חשפה בפוסט מרגש: גם אני הוטרדתי מינית על ידי רופא הנבחרת

התובענות של עולם ההתעמלות ידועה ומוכרת. זה ענף שדורש התמסרות טוטאלית. נערות צעירות מקריבות את נעוריהן לאימונים מפרכים, כולל תהליכים פיזיים שמעוותים את גופן ואת התפתחותן. בענף שבו כל תזוזה קטנטנה היא קריטית, יש דרישה לשלמות. הורים מכניסים את ילדיהם לענף בידיעה שנגזרים עליהם חיים מפרכים. בנות מצפות לנורא מכל. הן נדרשות להבליג, לספוג, לחיות עם הסבל. זו הנורמה: לסבול בשקט, כי בעתיד זה ישתלם. "תרבות השתיקה", כינתה את המסורת בענף אלי רייזמן, שסיפרה בעבר על המשטר הנוקשה בחוות קרולי (של בני הזוג מרתה ובלה קרולי), שם המתעמלות עברו מחנות אימונים מפרכים באווירה מאיימת. הטענות לפיהן בני הזוג קרולי ידעו על ההטרדות נבדקות, אבל הם כמובן מכחישים בתוקף ואין לכך שום הוכחה. זה מוזר לאור העובדה שהמתעמלות כינו את המקום "האקווריום", בידיעה שיש תמיד עין שבוחנת אותן. רק השבוע, תחת הלחץ הציבורי, הודיע איגוד ההתעמלות על ניתוק הקשר עם חוות קארולי. בזמן ההודעה לתקשורת, עדיין התאמנו שם נערות.

הפולקלור על המאמנים האכזריים ידועים ומוכרים, רבים מהם נחשבים לאגדות בענף, והם פועלים בחסות של "קשיחות", "הקפדה" ו"פרפקציוניזם". אחד מהם היה ג'ון גדרט, מאמן נבחרת ארה"ב לשעבר, שעבד לצד לארי נסאר במשך שנים ארוכות. גדרט, על פי הסיפורים, היה קשוח במיוחד, לפרקים מרושע, הכל "לטובת המתעמלות". לא מדובר במשהו יוצא דופן. הוא היה מעליב את המתעמלות שלו, נוזף בהן, משפיל אותן, צורח וגוער על ילדים וילדות שחולמים על קריירה מקצוענית, ולארי נסאר ניצל את זה. "ג'ון היה המרושע, ולארי היה הרך והעדין", העידה מתעמלת, שהייתה בת 12 כשהתאמנה במכון של גדרט, "אחרי הצעקות, היית הולכת לטיפול אצל לארי כדי להירגע". נסאר, "השוטר הטוב", היה נותן להן קינוחים וממתקים, בחדר צדדי, הרחק מהמזרנים והמכשירים, מאחורי דלת סגורה. שם גם היה מתעלל בהן, מחדיר לגופן השברירי אצבעות חשופות, בלי כפפות, לרקטום ולווגינה. "לא העליתי בדעתי שזה לא בסדר", סיפרה.

גדרט ונסאר המשיכו לשתף פעולה כשני עשורים, כולל עבודה יחד בנבחרת ההתעמלות של ארה"ב במשחקים האולימפיים ב-1996 (נסאר היה אחד מאלה שחיבקו את קרי סטראג אחרי שנקעה את רגלה בסצינה מפורסמת) וגם בלונדון 2012. אבל התברר כי מעבר לאלימות ה"סטנדרטית", גדרט הסתבך במהלך הקריירה במספר תקריות, כולל תקיפה של מתעמלת והוריה במגרש חניה. כשהן עמדו להגיש תלונה במשטרה, נסאר היה זה שהתחנן בפניהן לחזור בהן. האם מדובר בדפוס, שבו חברים מגנים זה על זה, שומרים אחד לשני על הגב? האם גם גדרט הגן על נסאר, על אף שידע שהוא מתעלל בנערות? כשהחלו לעלות סיפורים על הטרדות, אי שם לפני 20 שנה, עלתה מחדש במכון של גדרט תקנה שמחייבת טיפולים רק בדלת פתוחה, אבל החוק לא חל על נסאר. על פי עדות בבית המשפט, באחת הפעמים גדרט נכנס לחדר טיפולים וראה את נסאר מחדיר אצבע לנערה, ואמר תוך שהוא צוחק: "כנראה שהגב באמת כאב לך".

וזאת אחת הבעיות: מדובר בדרך טיפול חוקית, ונסאר ניצל את זה. מדובר היה בנוהל קבוע: הוא קרא למתעמלות הצעירות לטיפול, ריכך אותן, הפשיט אותן, החדיר להן אצבעות לווגינה תוך שהוא מעסה להן את הגב, ומסביר להן שהוא מטפל להן בשרירי האגן וברצפת האגן. כשאחת הנערות פנתה למאמנת קייתי קלייגס, עוד אשת מקצוע בכירה, היא טוענת כי נענתה במשיכת כתף. יותר מאשר לברר איתה על תחושותיה, קלייגס שאלה אותה "למי כבר סיפרת את זה?", והוסיפה "בואי לא נדבר על זה יותר". אפשר רק להעריך מה מרגישה נערה צעירה וחוששת, שפונה למאמנת בכירה וסמכותית, שמבקשת ממנה להשתיק את הדברים. קלייגס, כמובן, לא התלוננה למשטרה, ולא העבירה את הדברים לממונים עליה. הרי נסאר היה לא רק רופא מוערך, שלא כדאי לוותר על שירותיו בגלל ילדה שלא ייצא ממנה כלום, הוא גם היה חבר.

כשאמא של מתעמלת אחרת פנתה לקלייגס והתייעצה איתה לפני שהגישה תלונה למשטרה, המאמנת הזהירה אותה. "את יודעת", אמרה לכאורה קלייגס לאמא, "מדובר בהליך רפואי חוקי". היא רק לא ציינה בפניה שההליך חייב להיעשות עם כפפות, בנוכחות של מבוגר מלווה, ואחרי אישור בכתב של ההורים. אחרי שהדברים פורסמו, קלייגס פוטרה מאוניברסיטת מישיגן סטייט. היא מצאה עבודה במכון אחר - זה שבניהולו של ג'ון גדרט.

באביב 2014 נפתחה חקירה פנימית באוניברסיטה, אחרי שסטודנטית טענה כי הוטרדה מינית על ידי נסאר. במסגרת החקירה התקבלה חוות דעת של ארבעה רופאים, ובאורח פלא, לכולם היה קשר ישיר עם נסאר, כולם הכירו לפני כן את איש המקצוע האהוב והמוערך. למעשה, על אחת מהן הוא אפילו המליץ: ד"ר ברוק למן, שנחשבה לבת חסותו. למרבה הפלא, היא טענה בחוות הדעת המקצועית שלה שבטיפול של נסאר לא היה שום דבר מיני. שלושת האחרים הסכימו איתה, וטענו שהסטודנטית "פירשה לא נכון" את הטיפול, שבמהלכו הפשיט אותה לחלוטין ועיסה את שדיה, על אף שהייתה פצועה בירך. בהמשך ד"ר למן נאלצה להתפטר. מתברר כי נסאר סיפר לה שהוא תחת חקירה של איגוד ההתעמלות האמריקאי, דבר שלא חשפה בחקירה של האוניברסיטה. יותר מזה - היא אף הואשמה בהעלמת חלק מהתיקים הרפואיים של המתלוננות מהקליניקה של האוניברסיטה.

גם ב-FBI חקרו מה באמת ידע ד"ר וויליאם סטרמפל, הדיקן של אוניברסיטת מישיגן סטייט, והאם באמת טייח את התלונות על מנת לשמור בתפקיד את מר נסאר, הרופא המהולל. סטרמפל לא מומחה גדול לספורט, אבל ודאי שמע מכל סובביו עד כמה נסאר חשוב לנבחרת ההתעמלות, זו שמוסיפה כבוד עצום לאוניברסיטה, שלא לומר תרומות וכסף. הדיקן סטרמפל טוען כי לא היה לו קשר עם נסאר לאורך השנים ולא באמת שמע עליו, עד לאביב 2014, כשנודע לו שסטודנטית התלוננה על נסאר. רק ידוע שאחרי החקירה של האונברסיטה (שכאמור, נערכה בין השאר על ידי חברים של החשוד) וחוות הדעת "המקצועיות", ואחרי שנסאר נוכה מאשמה, הדיקן שלח לו מכתב ובו ציין ש"אני שמח שזה נפתר".

במקביל, בעקבות חקירת המשטרה שנסגרה ב-2015 עקב מחסור בראיות, נדרש שמאותו הרגע ינכח מלווה משגיח בכל טיפול של נסאר בקליניקה, אבל הדרישה לא יושמה, ודווח שאף אחד לא אכף אותה. רק ב-2016, אחרי ששרשרת התלונות התפרסמו בפומבי, הדיקן החליט לפטר את נסאר. מאחר שנסאר טרם הואשם רשמית באף עבירה, הדיקן טען שנסאר לא עמד בהסכמים ובמגבלות שההנהלה הטילה עליו. אילו תקנות? מהן המגבלות? במציאות, אף אחד לא ידע מה הן. הממונה על נסאר אמר בחקירה: "איך הייתי אמור לאכוף מגבלות שלא ידעתי עליהן?". הדיקן סטרמפל התפטר מתפקידו בדצמבר האחרון בגלל "בעיות בריאותיות".

זה לא נגמר בדיקן. בימים אלה מופעל לחץ ציבורי גדול במישיגן על נשיאת האוניברסיטה, לו אנה סימון, ודרישה ממנה להתפטר, אך לעת עתה ועד המנהלים החליט להשאיר אותה בתפקיד. על פי תחקיר של כלי תקשורת בדטרויט, "תלונות על הטרדות מיניות מצדו של נסאר הגיעו ללפחות 14 אנשי צוות באוניברסיטת מישיגן סטייט בשני העשורים שלפני מעצרו, כשלא פחות משמונה נשים דיווחו על התנהלותו... בין אלה שנודע להם על התלונות היא נשיאת האוניברסיטה לו אנה סימון, שקיבלה את המידע ב-2014".

אלי רייזמן היא נושאת הדגל של המאבק הכולל בטיוח ובהכחשה, והיא זו שמתעקשת שוב ושוב: הבעיה עמוקה יותר. נסאר הוא רק סימפטום למערכת חולה ומושחתת. היא דורשת לחקור לעומק, לברר מי ידע וטייח, מי ידע והתעלם מהסבל של מאות נערות. רייזמן הזכירה את שמו של סטיב פני, נשיא ומנכ"ל USA gymnastics, ששנה לפני ריו 2016 שוחח עם אחת האמהות למתעמלת מנבחרת ארה"ב, ולכאורה אמר לה "אנחנו צריכים לשמור על זה בשקט, זה עניין עדין מאוד, אנחנו לא רוצים שזה ייצא החוצה". היא טוענת שבמהלך השיחה פני לא שאל ולו פעם אחת איך בתה מרגישה, אלא רק הפעיל לחץ על האם, זו שבתה הקדישה את כל חייה לענף ההתעמלות, וכעת מקבלת הוראה מהאיש בחלונות הגבוהים, שמפעיל עליה לחץ, שנה לפני המבחנים לריו.

כך היה גם במקרה של רייזמן. "הם אמרו לי להיות בשקט", אמרה רייזמן, "וכשמישהו בעמדה כזו בכירה מבקש ממך לשתוק, מיד אחרי שהבנת שהתעללו בך, זה מאיים. במיוחד כשהדאגה הראשונה שלהם צריכה להיות כלפיי ולוודא שאני בסדר, לקבל עוד מידע, לברר אם עוד מישהי הוטרדה. כל מה שאמרו לי, ש'זה בטיפול'. כלומר, תפסיקי לשאול שאלות כי את עלולה לפגוע בחקירה. ואז גיליתי שהם בכלל לא דיווחו על זה". לדבריה, "הדבר הכי חשוב מבחינתם זה המוניטין שלהם, המדליות והכסף שהם עושים על הגב שלנו. לא אכפת להם. אם היה אכפת להם, הם היו מושיטים יד, מציעים עזרה, טיפול, הם יכלו לעשות שינוי. במקום זה הם אפשרו ללארי להמשיך לעבוד ולהתעלל בנערות צעירות במישיגן למשך תקופה ארוכה. אני לא יודעת איך הם ישנים בלילה. הארגון הזה רקוב מבפנים".

פני ביקש גם מאמא של רייזמן לא לצאת עם הסיפור לתקשורת כדי "לא לפגוע בחקירה", על אף שהוא עצמו טרם שיתף עמה פעולה. רייזמן סיפרה ש"פני ניסה לשלוט על מועד החקירה שלי ב-FBI, הוא ניסה לשלוט בכל פרט בחקירה, הוא רק רצה שאשתוק כדי שתהיה להם אולימפיאדה מוצלחת". בחודש מארס שעבר פני התפטר מתפקידו, אחרי ביקורת חריפה, כשגם הוא תחת חקירת משטרה. עם עזיבתו קיבל מהארגון פיצוי פרישה בסך מיליון דולר.

אומנם דבר לא ישתווה לסבל של הקורבנות, אבל אי אפשר להתעלם מהטרגדיה של ההורים, שצריכים לחיות עם הידיעה שאפשרו לזה לקרות, שדחפו את ילדיהם לעולם הנוקשה הזה, שנתנו לעוול הזה לחמוק להם מתחת לרדאר. הורים שעקבו אחרי כל צעד של ילדיהם, אבל בדיעבד הפקירו אותם עירומים בחדר טיפולים של פדופיל סוטה. הסיפור הקשה מכולם היה של קייל סטיבנס, העדה הראשונה בבית המשפט במישיגן, שסיפרה שעברה התעללות של נסאר מאז שהייתה בת 6. הוריה היו חברים קרובים של נסאר ואשתו ונהגו להתארח אצלם, וגם אז הוא נהג להתעלל בה ולהטריד אותה. בהתחלה בזהירות, במרתף, ולאחר מכן אזר אומץ והיה משפשף את איבר מינו ברגלה מתחת לשמיכה בסלון, לעיני כולם, ואף מאונן מולה בחדר האמבטיה, כשהוריה בחדר הסמוך. "הריח של הקרם שלו לא ייצא לי מהראש לעולם", היא מספרת.

לקח לה שש שנים לאזור אומץ ולספר להוריה על מעשיו של נסאר, חברם הקרוב, הרופא המהולל, זה שעל קירות ביתו התנוססו תמונות של כוכבים אולימפיים עם מכתבי תודה, האיש שזו זכות להיפגש עמו, זה שלכאורה הקדיש במסירות מזמנו הפרטי והסכים לקבל את הילדה לטיפולים פרטיים בביתו מחוץ לשעות העבודה. הם נהגו להסיע אותה לבית, הורידו אותה בפתח ונופפו לה לשלום, בידיעה שהיא בידיים טובות, של איש מקצוע מהטובים בעולם. ועכשיו, פתאום, בגיל 12, היא מספרת להם שהוא מתעלל בה. "את שקרנית", גער בה אביה, שמאותו רגע יחסיו עמה לא יחזרו להיות כשהיו. ההורים התייעצו עם פסיכולוג, ששוחח עם נסאר, שכמובן הכחיש והצליח לשכנע שהנערה משקרת. הפסיכולוג ערך עמה מספר פגישות, שבהן לא ניסה לברר על האירועים, אלא בעיקר דיבר עם סטיבנס על חינוך מיני. שנים אחרי זה, במשפט של נסאר, הפסיכולוג נדרש להעיד וטען שעבר אירוע מוחי ושהוא לא זוכר כלום מהמקרה.

אחרי "הטיפול הפסיכולוגי" הוריה של סטיבנס דרשו ממנה לחזור לבית של נסאר ולהתנצל בפניו. היא סירבה. אביה איים עליה ש"אם לא תודי בשקר, אהפוך את חייך לגיהינום". אבל הם גם ככה היו גיהינום, אז היא החליטה לחזור בה מהדברים, זה פשוט היה קל יותר. כמה שנים לאחר מכן החליטה שוב להתעמת עם אביה, ולספר לו את האמת. הוא התנפל עליה, ניסה לחנוק אותה, אבל היא התעקשה. "אני לא משקרת!", צעקה בבכי, והרגישה את ידו של אביו מתרופפת מצווארה, ומבטו החל לבהות באוויר. כמה חודשים לאחר מכן הוא התאבד.