אני מנסה לחשוב עליי, כחובב ספורט, מה הייתי מרגיש אילו הייתי מתבשר שאריק זאבי נבחר השנה לקבל את פרס ישראל בספורט. הייתי שמח בשבילו, ללא ספק. מברך. אולי בהתחלה קצת מעקם את האף, תוהה למה דווקא הוא, נזכר בכישלונות שלו, ברגעים הפחות נעימים, אבל בסופו של דבר מברך. כל הכבוד אריק, מגיע לך. על המסירות, ההצלחות על המזרן, המדליה האולימפית, על היותך דמות לחיקוי, איש נעים, מאמן מסור, מרצה פופולרי, שילוב של חוסן מנטלי ורוך אנושי, סמל לישראליות יפה. אוהבים אותך אריק, באמת. מצדיעים. תודה על הכל.
ומה הייתי מרגיש אילו היו מבשרים שלי קורזיץ נבחרה השנה לקבל את פרס ישראל בספורט? בוודאי שהייתי שמח עבורה! כנראה שמתישהו הייתי קצת מעקם את האף, תוהה למה דווקא היא, הרי יש כל כך הרבה מועמדים ראויים, וקורזיץ הלא אכזבה כל כך במשחקים האולימפיים, ייתכן שמדובר בבחירה פופוליסטית? אבל מהר מאוד הייתי משתחרר מהביקורתיות ומתמסר לכבוד וההערכה שהספורט הישראלי בחר להפגין כלפי הגולשת, שלא רק גרפה הישגים אדירים בקריירה שלה, אלא גם תמיד שידרה אנרגיות ספורטיביות חיוביות, שכללו בעיקר אומץ ונחישות, תשוקה גדולה, כישרון על, כמובן שהישגים, ובמיוחד כשהיא מתמודדת עם המצב הבריאותי המאתגר, אין ראויה ממנה! אין גם ספק שהייתי מחכה לטקס, צופה בהתרגשות ברגע שבו הייתה מקבלת את הפרס, ומריע. חולים עלייך קורזיץ, איזה מעמד מרגש, איזו מחווה!
ונניח שהיו מבשרים שהזוכה בפרס ישראל בספורט היא ענת דרייגור, והכדורסלנית לשעבר היא זו שתזכה לכבוד ביום העצמאות ה-75 למדינת ישראל בטקס הממלכתי המסורתי - מי כבר יכול להתקומם? איך אפשר לסרב? למה להתנגד? להפך. בשמחה, מגיע לך ענת. אולי בהתחלה הייתי מעקם קצת את האף, תוהה למה דווקא היא, אבל מהר מאוד מתעשת. יופי של בחירה. בהחלט ראויה. המבוגרים שבינינו זוכרים איך דרייגור הייתה ה-סמל של כדורסל הנשים בישראל, בתקופה שבה על המגרש היו בעיקר כדורסלניות ישראליות, איך סחבה על כתפיה ענף שלם, נבחרת שלמה, איך התבלטה מעל כולן, בכישרון ובאופי, מקור לגאווה, זכר לישראל של פעם. כל הכבוד.
אבל לא. אלה היו שלושת המועמדים, וחברי הוועדה לא הגיעו להסכמה. השנה לא יחולק פרס ישראל בספורט, כי התקנון קובע שחייבת להיות הסכמה פה אחד. ומתישהו חבר ועדה אחד, או יותר, אמרו "לא חברים, למועמד הזה אני לא מצביע/ה, ומבחינתי בואו נפוצץ את העסק". מישהו/י שם נעמד/ה על רגליו/ה האחוריות, התעקש/ה על המועמד שלו/ה, וסירב/ה בתוקף שמועמד אחר יזכה בפרס.
האירוניה היא שברור לנו שאם היו שמים בוועדה הזאת את זאבי, קורזיץ ודרייגור, אף אחד מהם לא היה מתעקש כל כך. שלושתם היו מסכימים לוותר, רק תנו למישהו. חבל. הרי לא בכל שנה מחלקים פרס ישראל בתחום הספורט. יש פה הזדמנות להביע הערכה ממלכתית לספורט, תחום כל כך מושמץ. אף אחד מבין שלושת המועמדים לא היה מעלה בדעתו להגיד "זה או אני, או כלום", כי דווקא מתוקף היותם ספורטאים גדולים, יש בהם גדלות נפש. דווקא אחרי שפרשו והשלימו קריירה מצוינת, יש בהם יכולת להביט מלמעלה, על התמונה הגדולה, לא בעין צרה.
אבל חברי הוועדה התבררו כעקשנים. הוועדה בראשותו של אבי נמני, שכללה גם את רותם ישראל, פרופ' אבי מויאל וקרן לייבוביץ. סביר להניח שבימים האחרונים הם מובכים ששמם נכלל בפארסה הזאת, הקטנונית כל כך. ייתכן שאחד מהם דווקא גאה, על כך שלא נכנע ולא התפשר ולא הלך בניגוד לאמונתו, הרי בגלל זה הציבו אותו בוועדה, בגלל הידע והדעתנות שלו, הרי מבחינת אותו חבר/ה בוועדה, הוא דווקא התנהג בממלכתיות, מתוך כבוד לפרס, ולכן לא העניק אותו למי שלא ראוי לו.
הבעיה היא שחובבי הספורט ממש מרגישים על בשרם את התהליך הכושל. אנחנו מדמיינים את כל ההתנהלות החובבנית, של כל הגורמים. את הדרך שבה נבחרו מלכתחילה חברי הוועדה. את שתי שיחות הזום העלובות, עם הסאונד הצורם, המקוטע, על נושא כל כך חשוב. את הדיונים השטחיים שאפשר לקיים בפלטפורמה הזאת, עם ארבעת הפרצופים על המחשב הביתי, כולל נציג רשמי שמאזין, אולי גם לוקח דברים לפרוטוקול.
כן, התקיימו שתי שיחות זום. שתיים בלבד. שום מפגש פנים אל פנים, בשולחן אחד, כדי להגיע להסכמות. בראשונה נידונו שמות המועמדים, בשנייה הביעו עקשנות וסרבנות, וזהו. הודעה לתקשורת, השנה אין פרס. על פי הדיווחים היה זה נמני שהתעקש על זאבי (לא מפליא אף אחד שנמני לא הצליח לגלות כישורי מנהיגות והתנהג בכוחנות וחוסר פרגון), אבל הרי זו לא רק אשמתו. מישהו שם סירב למועמדות של זאבי.
משעשע במיוחד היה פרט הטריוויה, שלפיו הפעם האחרונה שבה חברי ועדה לא הגיעו להסכמות על זהות הזוכה בפרס ישראל היה בתחום האמנות הפלסטית ב-2017. ההשוואה בלתי נמנעת: הנה גם הספורט הישראלי מתגלה כתחום איזוטרי, קטנוני, גדוש בפוליטיקות, עם אנשים שמייחסים לעצמם יותר מדי חשיבות עצמית.
אבל השורה התחתונה היא הווכחנות. אלה ימים לא קלים למדינה המפולגת, שנקרעת מבפנים, תקופה של אלימות מילולית ושליליות, הרבה עוינות חברתית, התנגדות והתעקשות והתבצרות בעמדות. לרגע אחד קצר, הספורט יכול היה להיחלץ מהבוץ הזה, ושוב כשל, החטיא מול שער ריק. ולא בגלל חוסר כישרון, אלא בגלל כל מה שמסביבו.