ג'ורג' בסט היה גאון ייחודי ופוחז ידוע. באחד מימי ההוללות שלו, בסוויטה מפוארת במלון יוקרתי, נכנס אחד מעובדי המלון לחדר שלו ונתקל במחזה שכל גבר אמור לקנא בו. הוא ראה בזווית עינו כמה דוגמניות צעירות חצי עירומות, חלקן שכובות על ספה, לצד ערימה של בקבוקי אלכוהול ריקים מפוזרים על הרצפה, בסיומה של מסיבה פרועה, שכללה מין ושתייה וחגיגה בלתי נגמרת. בסט פתח לו את הדלת, מעט אפוף, עם מגבת קטנה שמכסה את מבושיו. העובד הסתכל עליו באכזבה ובצער, השפיל מבט ואמר לו "לא ייאמן ג'ורג'י, תראה מה נהיה ממך".
קשה לדמיין סיפור מייצג יותר לאהבת כדורגל. אדם יכול להגשים חלום של כל גבר, אבל מבחינת חובב המשחק זה ייתפס כבזבוז, הבל הבלים, אפילו עוול. כי עם כל הכבוד ללילה פרוע שכלל חגיגה ואורגיה עם דוגמניות, חבל להשחית ככה את הזמן כשאתה יכול לכבוש שערים ולהצעיד את הקבוצה שלך לאליפות. עבור חובב הכדורגל, אין דבר נעלה יותר בחיים. "תראה מה נהיה ממך ג'ורג'י", לא חבל? וכעת כריסטיאנו רונאלדו חווה את זה על בשרו. אדם חותם על חוזה בדיוני, ירוויח חצי מיליון יורו ביום, ועבור חובבי הכדורגל זו השפלה, ביזיון, בושה ומושא ללעג. ויתור על הדבר האמיתי, ושוב, עוול. תראה מה נהיה ממך.
מותו של פלה היה רגעם הגדול של עיתונאי הספורט הוותיקים, אלה שגדלו על אגדת פלה, זוכרים היטב את כל הביצועים והסיפורים עליו ומבינים למה הוא מכונה "המלך". עבור המבוגרים אלה היו כמה שעות קצרות שאפשרו להתענג על סיפור ספורט מיתולוגי, רגע מפנה בכדורגל. אבל העולם השתעמם מזה מהר מאוד. זה רחוק, בשחור לבן, לא רלוונטי. אין תיעוד. על טלפון של כל אבא לילד בקבוצת ילדים, יש יותר דקות סרטונים מאשר כל הקריירה של אגדת המשחק. למי אכפת מהעבר, לך תזכור.
אין זמן אחר מאשר כאן ועכשיו. מוצצים ולועסים את הרגע עד שהוא הופך לחסר טעם. הכל נסחף ומתלהם, נחרץ וחסר פרופורציות. נגמר גמר המונדיאל, ומיד מכריזים שראינו עכשיו את המשחק הטוב אי פעם, ואת הכדורגלן הטוב אי פעם. זהו. נגמר הדיון. מי זה כבר פלה לעומת ליאו מסי. מה זה "המלך" לעומת "אלוהים".
אלו הם ימי שפל עבור רונאלדו. אנשים קשי יום, מוכרים בבורקסייה ברמת גן, צוחקים עליו, לועגים לו, מכנים אותו לוזר ורכיכה, נהנים לראות אותו במפלתו. אלה הרגעים בהם כולם שולפים קטעי ארכיון שבהם אמר שהכסף לא מעניין אותו, שלעג לצ'אבי שהלך למזרח התיכון, שאמר שהוא רודף הישגים ולא ממון. כולם חיים את הרגע, מנצלים את ההזדמנות, יורים חצים. שנים השתחצנת, שלם את המחיר. עכשיו זה הזמן הנכון להיכנס בו.
רונאלדו הרוויח ביושר את הקטילות. זו באמת הייתה שנה אומללה עבורו, מלאה בטעויות אישיות, מקצועיות ותדמיתיות. המונדיאל היה רצף בלתי נגמר של רגעים קשים, לעיני העולם כולו. התמונה של מאות הצלמים בזמן ההמנונים מפנים את גבם למגרש ולשחקני ההרכב ומתמקדים בשחקן הספסל הייתה סמל לרישעות, סנסציוניות, לעוצמה שלו. התחושה היא שהוא שוגה בכל מהלך שלו, הכל מרגיש לא נכון. השבוע ג'ורג'ינה קנתה לו רולס רויס לחג המולד, חשבה שזה ינחם וישמח אותו, שקצת יזכיר לעולם שהוא מצליחן. זה כמובן עשה אפקט הפוך.
בניגוד לימים הארוכים בקריירה האדירה שלו, הוא לא יכול לסתום לנו את הפה. אין לו אפשרות להרגיע את העולם, לעשות תנועת "calma" אופיינית עם שער, להזכיר במה מדובר, לתת את הקבלות, משהו שיצדיק את השחצנות, היהירות והנרקיסיזם. הוא תמיד סיפק למשחק דמות מורכבת, שמעוררת מגוון רחב של אמוציות. אבל כרגע אין דואליות, אין איזון, אין קונטרה. ההערצה דעכה, ההילה התפוגגה, נותרו בעיקר סלידה ואנטגוניזם.
החיים הם פיד בלתי נגמר, רצף של אירועים וקשקושים, לך תזכור מי זה פלה, מי זה רונאלדו, מה היה פה לפני 10 שנים, זה נראה כמו נצח, בראש יש רק את קטאר 22 ומסי. דיוני הכדורגל רדודים מתמיד. אכזריים, שיפוטיים. בשביל להגן על רונאלדו כיום, אתה צריך להיות פירס מורגן, מעריץ עיוור. כי אם מסי הוא באמת נציג האלוהות על פני האדמה, מגוחך היום להזכיר שרונאלדו היה טוב ממנו בחלק גדול מהקריירה שלו.
הסעודים יודעים מה הם עושים. מי שהיה באצטדיונים בקטאר, הרגיש את העוצמות סביב כריסטיאנו. המאמן וברונו פרננדש מגיעים למסע"ת, והשאלות הן רק על מספר 7. השחקנים עולים על המגרש, והמצלמות מתמקדות במי שלא משחק. בכל פעם שרונאלדו מקבל את הכדור, כולם נעמדים, נדרכים. יש רחש מיוחד, תקווה, התרגשות. לא ברור אם זה שווה 200 מיליון יורו לשנה, אבל מה זה משנה הכסף, כשהוא זורם מהאדמה בלי הפסקה.
בגיל 37 רונאלדו עובר לערב הסעודית, והוא מעורר רחמים. אין עבר, נהרסה המורשת, הזיכרונות מעומעמים, רק תמונה של כוכב לצד שיח' סעודי. לא פשוט להגיע למעמד שבו כדורגלן חותם על החוזה הכי גדול בספורט המקצועני, ואנשים חושבים שהוא מסכן.