רוג'ר פדרר הוא אולי לא הטניסאי הגדול בכל הזמנים, אבל הוא כנראה האהוב ביותר. הדמות שלו כל כך טהורה ופופולרית, שגם אחרי הפרישה הוא מרוויח מחסויות משמעותית יותר מכל טניסאי אחר. רפאל נדאל, במיוחד בשנים האחרונות, כשהוא משחק עם גוף שבור ולב של שור, הוא ספורטאי נערץ ומוערך, ג'נטלמן מושלם, שמצליח לחסל אותך ולהישאר אדיב ורגיש. הם כנראה שניים מהספורטאים הכי אלגנטיים של הדור האחרון, מצליחים ויפים, מנומסים ועדינים, מודל לחיקוי, מושלמים. זה כל כך סמלי שהצלע השלישית במשולש לצדם, הוא נובאק דג'וקוביץ'.
אפשר לבחון רק לפי השבועיים האחרונים איך היחס שהוא מקבל שונה במהותו. איך נטפלים אליו כל הזמן. מחפשים אותו, מציקים לו. עוקבים אחרי כל בקבוק שתייה שהוא מקבל מהצוות שלו, רומזים שיש שם חומרים חשודים, אולי פתק מהמאמן, איזושהי הפרת חוק. מציקים לו על אבא שלו (שהוא אכן טיפוס בעייתי, אבל ייתכן שהפעם באמת נקלע לצרה שלא באשמתו ונגרר לקריאות בעד רוסיה עם מעריצים), איך אדם יכול שלא לרתוח כשמלכלכים על אבא שלו. אומרים שהוא מזייף פציעות, ולא בחשדות קטנים של גולשים ברשת, אלא עיתונאים מגופים בכירים. מייחסים לו מלחמות פסיכולוגיות, רומזים שהוא מזלזל ביריביו (השבוע הוא טען שציציפאס מעולם לא שיחק בגמר גרנד סלאם, ושכח שהוא עצמו גבר עליו בגמר רולאן גארוס אחרי שפיגר 2:0), והכל מדווח בשליליות ובחשדנות, בעין צרה.
הוא מתמודד עם היחס הזה כבר שנים. כבוד והערכה, שמהולים באיבה. אפשר להרגיש את זה בטון של השאלות במסיבות העיתונאים, בצליל שלהן: לא כל כך אוהבים אותו. זו לא רק התקשורת כמובן, את חלק מהבעיות הוא ייצר בעצמו. עניין "זיוף הפציעות" למשל הוא סוגיה מוכרת. אנדי מארי צעק באחד המפגשים מולו "הוא עושה את זה בכל פעם!" כשנולה החל לצלוע ועשה פרצוף כואב. ההתנהלות של דג'וקוביץ' בתחילת הקורונה הייתה מטופשת מאוד וחסרת אחריות. הוא באמת חבט כדור בראשה של שופטת קו בארה"ב, לפני שנזרק. המסמכים באמת מעלים חשד שהוא ניסה "לבלף" בשנה שעברה לפני כניסתו לאוסטרליה.
אבל כנראה שזה קצת מעבר לזה. אולי החטא הגדול של דג'וקוביץ' - מעבר לשחצנות של משפחתו שמכנה אותו "בן אלוהים", מעבר לעובדה שהוא ממדינה מהבלקן ולא מהמערב - זאת העובדה שהוא מערער על גדולתם של נדאל ופדרר. מבחינת חובבי הטניס, זה בלתי נסלח. זו כמעט רישעות מצדו לנצח את הצמד הזה, להשאיר אותם מאחור, לעבור אותם, להפוך אותם לסגנים שלו ותו לא, להותיר אותם רק במקומות השני והשלישי. וזה הרי יקרה.
ההפרדה ביניהם הורגשה היטב במסיבת הפרישה של פדרר בטורניר הלייבר קאפ. בזמן שפדרר ונדאל ישבו אחד ליד השני, שילבו ידיים ובכו ביחד על עידן שנגמר, דג'וקוביץ' עמד מעליהם, קצת מרוחק. הוא זיהה שמאחד הוא כבר נפטר, השני כבר מדדה. הוא כבר מחזיק במאזן חיובי מול שניהם. עניין הפנדמיק נגמר. עכשיו הוא רק צריך לנצח כמה טורנירים. אין לו שום רצון לחלוק את הפסגה. הוא לא כמו נדאל, שאפשר להאמין לו שהוא אסיר תודה על מה שהשיג, שהוא אכן יוכל לפרוש בשלום בידיעה שנתן את כולו והשיג הרבה יותר משחלם אי פעם. לדג'וקוביץ' חשוב לנצח את הצמד הזה. להיות בפסגה, לבד, ולשאוג כמו מלך האריות.
פטריק מוטוגלו, המאמן המפורסם של סרינה, יודע מה עושה את ההבדל. "יש הרבה שחקנים שחושבים שהם לא מסוגלים לנצח את רפא או את דג'וקוביץ'. יש כאלה שחושבים שאי אפשר לנצח אותם בגרנד סלאמים. ומה שאי אפשר להאמין בו, אי אפשר לעשות. פשוט מאוד. ואלופים, הם לא מציבים בפני עצמם גבולות. זה ההבדל הגדול, ואני תמיד מספר את הסיפור הזה: כשרפא ורוג'ר שלטו בסבב בצורה שערורייתית, דיברתי עם שחקנים בכירים מהטופ-10, והם אמרו לי שלדעתם זה בלתי אפשרי לזכות בגרנד סלאם. אבל בחור צעיר, בן 19, הצהיר בפומבי: 'אני הולך לנצח אותם!'. והבחור הזה היה נובאק דג'וקוביץ'. אנשים בעולם הטניס אמרו אז 'איזו בושה, איך הוא יכול להיות שחצן כזה?', אבל זו לא שחצנות, זה ביטחון. והוא הצליח לעשות את זה. לא בגלל שהוא אמר את זה, אלא בגלל שהאמין בזה".
דג'וקוביץ' תמיד מוצא עוד ועוד מקורות למוטיבציה, עוד סיבות שמעניקות לו כוח. לפני כמה שנים סיפר כמה היה לו חשוב לזכות בטורניר גדול לעיני הבן שלו, היום הילד כבר בן 8. עכשיו לאוסטרליה הוא מגיע אחרי הסיוט שעבר בשנה שעברה, ואפשר רק לדמיין את הזעם שהרגיש, איך חווה את זה כחוסר צדק, איך צבר אנרגיות במשך שנה שלמה כדי לחזור לכאן ולהניף את הגביע, על אפם ועל חמתם. מוטיבציה היא לא דבר מובן מאליו. תשאלו את אוסקה, את מדבדב, לא לכולם קל וטבעי להמשיך בכל הכוח, כל כך הרבה שנים.
במקביל, מעבר לעניינים של מוטיבציה ואמונה, הוא תמיד מוכן. טומי פול סיפר אחרי חצי הגמר איך הייתה לו תוכנית משחק, ודג'וקוביץ' פשוט פירק אותה. "רציתי לשחק סלייסים ולעשות שינויי קצב, אבל הוא גרם לי לשגות. רציתי לעשות סרב אנד וולי, אבל הוא החזיר כל כך עמוק שנאלצתי מיד להתגונן. רציתי להכות דרופ שוטס, אבל הוא דחף אותי אחורה, לא נתן לי סיכוי. הוא לא נתן לי לעשות כלום".
אולי מבחינת חובבי המשחק זה מונח מזלזל, אבל דג'וקוביץ' אוהב את תדמית ה"קיר". זה מעבר לשחקן שמחזיר כל כדור - זו המחויבות המפורסמת שלו, שהפכה אותו לבלתי שביר. אחרי שניצח את סבסטיאן קורדה בגמר אדלייד, בעוד משחק שבו חזר מפיגור והציל נקודת משחק, הוא הודה: "אני נהנה לטפח את התדמית של השחקן שלא מוותר, זה טוב שליריב שלי יושב בראש ש'הבחור הזה אף פעם לא נגמר, שאי אפשר להספיד אותי אף פעם'". כן, הוא אוהב להיכנס לכם לראש.
בדיוק בגלל זה אפשר להניח שנוח לו עם העיתונאים גסי הרוח, טוב לו שמעליבים את אבא שלו, מבחינתו תמשיכו לחשוד ולרמוז שהוא רמאי, תאשימו אותו שהוא משעמם, תכנו אותו שנוי במחלוקת והילד הרע. ככל שיענוהו, כן ירבה וכן יפרוץ, תמיד יחזיר עוד מכה. מחר (ראשון) הוא עולה לגמר עשירי באליפות אוסטרליה, במטרה להשיג את גביע עשירי במלבורן וגרנד סלאם 22 בקריירה. זה לא ייגמר שם.