יש טאבו בקרב ספורטאים שלפיו אסור אף פעם לבקר את הקהל של הקבוצה שלך, אבל ערן זהבי היה מיואש מדי אחרי ההפסד של מכבי תל אביב בשבת שעברה להפועל ירושלים. הוא זרק האשמות לכל עבר, אמר ש"כולם" אשמים במצב, כולל השחקנים וההנהלה, ואז הוא העז, לקח נשימה והוסיף גם ביקורת ליציעים: כן, גם הקהל לא בסדר.
ידוע שמסוכן מאוד לכדורגלן לבקר את האוהדים, כי אוהדים הם אומנם מסורים ונאמנים אבל עד גבול מסוים, ואם יפגע בכבודם הם עלולים להתהפך עליו ולא לסלוח לו לעולם, וכך זהבי אמר דברים די במרומז, בעודו מתהלך לו על ביצים, אבל המסר היה ברור: חבר'ה, אתם מבאסים.
עוד בנושא
אחרי ההפסד הביתי, ערן זהבי ביקר גם את אוהדי מכבי תל אביב
קניקובסקי התלונן: "הרגשנו שהקהל לא היה איתנו"
קראנקה: "האוהדים? האווירה לא נעימה כרגע, השחקנים צריכים אותם"
ברור שהקהל והאוהדים הם לא האשמים במצב של מכבי תל אביב (שלא הפסידה בבית 26 משחקים רצופים), וכמובן שזהבי לא כיוון לזה, אבל הקפטן התלונן. הוא מרגיש, יש פה אווירה לחוצה. יותר מדי אוהדים חסרי סבלנות, נרגנים וממורמרים, שמשרים אווירה לא נעימה. מאז שקראנקה עשה חילוף שלא לרוחם והכניס שני קשרים הגנתיים במקום שחקני התקפה, הכל עלה. שריקות בוז, רטינות, כעס ועצבים על כל מסירה לאחור. וזו עובדה: מאותו רגע מכבי תל אביב התפרקה.
אוהדי ספורט מתגאים בהשפעה שלהם על המשחק, ובצדק. בארה"ב קבוצות משחקות עונה שלמה רק כדי לזכות ביתרון הביתיות, כשנקודת ההנחה היא שלמגרש ביתי, לעיני הקהל שלך, יש השפעה קריטית על המשחק, על היכולת, על הביטחון והביצועים, ולכן גם על התוצאה הסופית. זה לא רק היכרות עם המתקנים ותחושה נוחה של בית, אלא הרוח הגבית. תשאלו כל מי שהיה בקטאר, איך הקהל של ארגנטינה נתן לה כוחות שלא היו לאף נבחרת אחרת.
במקביל קהל לא רק סוחף קבוצה, הוא גם משתק את היריבה, מרתיע אותה, מוציא אותה מריכוז. הוא משפיע על החלטות שיפוט (כשאצטדיון שלם נעמד על הרגליים אחרי עבירה, קשה שלא להוציא כרטיס צהוב), הוא נותן אנרגיה לשחקנים (שמרגישים שהם גמורים אבל פתאום מוצאים כוח לרוץ), ובכלל, לא פעם הוא פשוט מחשמל את המקום, מעלה דופק לכל מי שנוכח, מעניק עומק לאירועים. הופך אותם מסתם תחרות ספורטיבית לחוויה עילאית.
אבל לפעמים ההשפעה שלילית. לא סתם מדכאת, אלא גם ממש משתקת. שחקנים מפחדים לגעת בכדור. מעדיפים להימנע, לברוח לפינה. חיים בתחושה שהם תחת עין עוינת. כשמדובר על שחקני התקפה שנדרשת מהם יצירתיות וחדוות משחק, אין להם סיכוי. הם למעשה נעלבים. פגועים. חפויי ראש. רק רוצים שהסיוט הזה כבר ייגמר.
הקלישאה בישראל אומרת שאיפה שלא תשב, מאחוריך יהיה האוהד הכי מעצבן באצטדיון. לפעמים קשה להאמין אילו טיפוסים ממורמרים מגיעים למגרשי הכדורגל. הם לאו דווקא אלימים, לא בקטע של מכות, אלא פשוט שליליים. כעוסים כל הזמן. פרצוף חמוץ קבוע. תמיד בתחושה של חוסר שביעות רצון. יותר משהם רוצים לתת, הם דורשים לקבל. רבים מהם חיים את הקלישאה הישנה והלא רלוונטית, על כך ש"לכדורגל הולכים כדי לפרוק".
לפרקים אתה שומע את הקולות של האדם הממורמר שלצדך, ותוהה: מעבר לאלימות הדוחה וחוסר הפרופורציה, בשביל מה הוא בא לפה בכלל? בשביל להתעצבן ולקלל את כולם? לשרוק בוז ולהפריע? היה לו חשוב שכולם יידעו שהוא שונא את כולם? שהוא בז לכולם? שלאף אחד אין מושג מה לעשות מלבדו? בשביל זה שילמת מאה שקל, טרחת, נסעת עד כאן, עמדת בתור, בשביל להיות מתוסכל כבר מהשנייה הראשונה? אתה בכלל אוהב את הקבוצה שלך? וכמובן אין פה כוונה לטעון שאלו רק אוהדי מכבי תל אביב. בשבת שעברה אלו היו הם, אבל הם בכל מקום, בכל קבוצה, עניין של מעגליות ותלוי הצלחות וציפיות. הדבר היחיד שנשאר יציב זה הקיטורים. המון קיטורים.
הנזק של השליליות הוא מיידי. נדיר ששריקות בוז מעירות קבוצה ומשקמות אותה. בדרך כלל הן מפילות אותה. שחקנים מרגישים נבגדים, הם מתקשים להאמין שזה מה שהם מקבלים בבית. ומאחר שחלק מהאוהדים השליליים האלה הם כבר ותיקים במגרשים, הלא הם ודאי יודעים שאין טעם בפריקת הכעס כרגע, אבל לא מצליחים להשתלט על זה תחת העומס הרגשי, האכזבה והתסכול. זה חזק מהם. אחר כך כשיגיעו הביתה ודאי יתחרטו, יבינו שזה מיותר, אבל זה יהיה מאוחר מדי.
מטופשת במיוחד היא התגובה הנזעמת לשחקנים אחרי הפסד, שבאים בכל זאת להודות לקהל ביציע במסגרת הטקסיות המאולצת, והאוהדים בתגובה מסלקים אותם בחזרה לחדר ההלבשה וצועקים "אל תבואו". למה שלא יבואו? כמובן שזכותם של אוהדים למחות, לפעמים זו חובתם, אבל עד מתי קהל יאמין לקלישאות על "לב ונשמה" ויבין שזה לא רק עניין של רצון, ולפעמים דברים לא קורים כפי שקיוו? אף אחד לא מזלזל בכם, צאו מזה.
יש דברים שהם כבר ברורים לכולם: הצביעות של אוהדים ששרים לקבוצה "נאהב אותך עד המוות" אבל יוצאים נגדה כשהיא מפסידה, או אוהדים שדורשים זהות ואחר כך מקללים שחקני בית, או הזיכרון הקצר והכפיות הטובה בקללות לעבר שחקנים שרק לפני כמה שנים היו גיבוריהם. גם ברור שאלף שורקי בוז נשמעים חזק יותר מ-20 אלף דוממים.
אבל הבעיה המהותית היא האנרגיה. לקחת מקום אהוב, ולטמא אותו. הגישה התובענית הזאת, של אוהד שמצפה להצגה. כל חייו הוא מתהדר בעובדה שהוא לא סתם לקוח, לא צרכן - והנה הוא דורש תמורה כספית. בסופו של דבר זה פספוס של כל החוויה, ומה שהיא אמורה ויכולה להיות.