אז מי הם האנשים שרואים את לברון ג'יימס שובר את שיא כל הזמנים ב-NBA, וכל כך חשוב להם להוסיף הערה שמקטינה את ההישג? מה כל כך מרתיח אותם, שגורם להם לצאת מדעתם ולכתוב טוקבק, להוסיף כוכבית, להבהיר לכולנו שמה שרואות עינינו זו לא האמת ובעצם לברון הוא לא גדול כפי שנטען? למה חשוב להם לסייג הכל, לבטל?
זה מתחלק לכמה סוגי טיפוסים, שמונעים מכמה סוגי מניעים. יש את אלה שמביאים טיעונים ספורטיביים. הם מנסים להיות ענייניים, לספק נתונים, השוואות היסטוריות, תיקונים. הם יציינו כמה פעמים הוא הפסיד בגמרים. שהוא סידר לעצמו קבוצות כוכבים. יניחו לרגע בצד את כל הנקודות, האליפויות והתארים האישיים והקבוצתיים - ויזכרו את כל האיבודים ואת כל הפעמים שבהן במהלך האחרון החליט למסור ולא לעשות הכל לבד. הם ידברו על קובי, על מייקל, על ווילט, יפשפשו בספרים, ישלפו סטטיסטיקות מתקדמות, מה שצריך. הם לא שוכחים, זה בדמם.
ישנם המבוגרים, השבויים בקסמי הנוסטלגיה. הם פשוט לא מצליחים להשתכנע. מבחינתם, אף אחד לא יוכל לשחזר את הגדולה של הימים ההם, כשהם היו צעירים וקמו בלילה לראות פלייאוף. "פעם היה פה כדורסל אמיתי, חכם, קשוח. היום אין הגנות, זה לא חוכמה". הם חמורים עיקשים, מקובעים, לכודים בזיכרון, בחוויה. מבחינתם זה לא עניין של דעה, הם יודעים. זו אמת אבסולוטית. אין בכלל טעם להתווכח.
לזן המכונה "טרולים" לא צריך להתייחס. לרוב מדובר במשועממים ואומללים, עם מעט מדי תחומי עניין ויותר מדי זמן פנוי. תחביבם הוא להרגיז ולעורר פרובוקציות. נדמה שהם אורבים ברשתות החברתיות ומגיבים באובססיה, משתוקקים להיגרר לעוד ויכוח סוער עם מינשונים ותיוגים, חולשים על כל הפלטפורמות, יצחקקו לעצמם בעודם מוסיפים עוד תגובה ועוד עקיצה, לעולם לא יוותרו, נחושים ומסורים, מחויבים למאבק ולהתנצחויות, זוהי מהותם.
במקביל יש את "המיוחדים". הם לא אוהבים את הקונצנזוס. הם סולדים מהפסטיבל. מתחשק להם לפוצץ את הבלון. אולי הם ציניקנים, אולי שחוקים, אולי כבר איבדו את היכולת להתלהב, אבל עובדה היא שקשה להם לראות פירגונים המוניים. איזשהו כוח שחזק מהם מאלץ אותם לסייג, להעלות שאלות, לבטל ולהקטין. הם ניחנים בשליליות מפוארת. תמיד יקפידו להגיד למה לא, ולא מי כן. מהזן שנקרא "כן, אבל…".
חשוב להבהיר שזה הרבה יותר גדול מלברון ג'יימס כמובן. לא רק שזה מאפיין את כל הכדורסלנים, כל הדיונים, את כל ענפי הספורט - זה גם בכל התחומים. את אותם הייטרים עקשנים ווכחנים אובססיביים ניתן למצוא גם בשיחות על תרבות וכלכלה, שלא לומר השיח הפוליטי, שגדוש ברוע ובפולמוסים בלתי פוסקים ולעומתיים, אנשים שמתעקשים לומר לצד השני כמה הוא מכוער ולעולם לא מזהים את הדבשת שלהם.
אבל בספורט? למה אנחנו צריכים את זה אצלנו? ולא שמדובר בוויכוח על קבוצות, שהשבטיות והפנאטיות בו מובנות ובלתי נמנעות; הפעם למשל מדובר בכדורסלן מצוין, גדול, כביר, ששבר את שיא הנקודות בכל הזמנים. מה כל כך כואב להם לקרוא על שבחים שמקבל ספורטאי על מצוינות שנמשכת לאורך 20 שנה?
הרי גם על ליאו מסי ירדו (לוזר), כריסטיאנו הוא פנאלדו, את סטפן קרי ביקרו, רוג'ר פדרר הוא בכיין, פלה ומראדונה לא היו מצליחים בימינו, ודעו לכם שהזקנים שבינינו זוכרים שגם בתקופת ג'ורדן היו שעקצו וביקרו (מה הוא ומי הוא לעומת ביל ראסל) ופיללו למפלתו, יש שטוענים עד היום שאילו הייתה מותרת הגנה אזורית בימיו ההיסטוריה הייתה נראית אחרת.
הבעיה היא שמשפטים כמו "פשוט צפו ותיהנו" או "אנחנו בני מזל שזכינו לצפות בהם" כבר הפכו לבדיחה. זה נאיבי מדי, סאחי. לא לרמתנו החיוביות הזאת, הפרגונים והשבחים. הדרישה היא להיות ביקורתי, חריף, להביע דעה מקורית ולהגן עליה בחירוף נפש. ואם לרוע מזלו אדם החליט שלברון ג'יימס לא לטעמו, הרי שיעשה כל שביכולתו על מנת לתגבר את האיבה כלפיו, ואף ינסה להפיץ את השליליות ברבים, ולשכנע אחרים לדבוק בה.
קשה שלא לרחם עליהם, על האנשים שמרגישים שמהותם הוא להפיץ שליליות. אולי הם רואים בתפקיד שלהם כשליחות, במטרה לחשוף את האמת בפני העדר העיוור, אבל רובם רק מזהמים, מפריעים, ובעיקר מפספסים. באופן לא מפתיע, אין ברירה אלא לחזור לאותה מסקנה שחוקה: להתרחק מרשתות חברתיות, ופשוט לצפות בכמה שיותר ספורט. להמעיט בדיבורים, להתרחק מאנשים קטנים, ולהתמקד בגרייטנס. זה יקל על כולנו.