תמיד בעיניים נוצצות: ג'אנלוקה ויאלי, הכדורגלן שלימד איך לחיות

הנטייה האנושית היא להלל ולשבח אדם אחרי מותו, אבל את ג'אנלוקה ויאלי כולם אהבו גם בחייו. הוא לא היה צריך ללכת כדי להרגיש את האהבה הגדולה, היא הייתה סביבו כל חייו בעיקר כי הוא היה זה שייצר אותה. ההישגים שלו בקריירה יפים ומרשימים, אבל נדיר להיתקל באדם שהצליח לכבוש ככה את הלבבות בצורה כל כך טבעית וגורפת. נדיר שעולם הכדורגל נפרד מכוכב, ורוב הסיפורים עליו הם לא על התארים והניצחונות אלא בעיקר על החיוך שלו, הקלילות והכריזמה, הגישה לחיים, הצחוק והפשטות. הגביעים תמיד נשארים, אבל הוא ידע שכל השאר חשוב לא פחות. "כדורגל סקסי", אמר ויאלי כשעבר לאנגליה, ונשאל מה הוא רוצה להביא לממלכה, בהגדרה קולעת להוויה שלו. כי מעבר לחלוץ כובש שערים, היה שם חן ייחודי, קסם. אהבת אותו, בלי לדעת למה. הוא ייזכר כשחקן מרגש, ולא כי זו מטרה שאליה כיוון, אלא משהו שפשוט קרה.

עבור מי שהיה שם, ויאלי הוא אייקון של הכדורגל של שנות התשעים. בשנים הגדולות של הקבוצות האיטלקיות העוצמתיות, הוא היה נקודת אור. כל כך הרבה תמונות שלו חקוקות בראש, ותמיד הוא עם עיניים נוצצות. או ניצוץ בעיניים. בין אם הוא חוגג את הזכייה של יובנטוס בליגת האלופות, כשהוא נותר בגרביים ותחתונים; בין אם הוא בחגיגות האליפות של סמפדוריה עם פאה של להקת "אירופה"; בין אם הוא רץ אחרי מגן ולוחץ עליו או רץ וחוגג שער ומניף ידיים ליציעים. תמיד עם לחלוחית בעין, כאילו עומד לבכות, רגש שמתפרץ.

הוא ייזכר כאחד שלקח את המשחק ברצינות גדולה, אבל תמיד בגישה הנכונה. היה נחוש באימונים, לוחם על הדשא, שיחק כקשר, כשחקן כנף, כחלוץ, עשה את הכל בהצלחה, אבל גם תמיד ידע לשים דברים בפרופורציה. "אל תאמינו לאף אחד שאומר שכדורגל זה מלחמה", אמר פעם, "זה ספורט, זה משחק שאתה משחק עם חברים שלך". הוא היה מרואיין אידיאלי. כן וישיר. בסמפדוריה, למשל, סיפר איך ראה בחדר את ההלבשה את רוברטו מאנצ'יני מתקוטט עם טרבור פרנסיס. הוא עמד להפריד ביניהם, "אבל אז הבנתי שאם הם לא יסתדרו אז לא יוכלו לשחק ביחד, וזה טוב לי כי אקבל יותר דקות". כנות, אמת, הומור, זה כובש.

כמאמן היה סקרן ושקדן, אהב ללמוד ולהתכונן למשחקים, אבל גם ידע לתת לשחקני צ'לסי כוס שמפניה בחדר ההלבשה לפני גמר בוומבלי. גם בשנותיו האחרונות כפרשן הקולגות סיפרו על הדרך המקצועית שבה היה מתכונן לשידור, ובמקביל משגע אותם עם מתיחות וצביטות. "מספיק שהיית לידו 15-10 דקות, ותאהב אותו כל חייך", אמר עליו גרהאם סונס השבוע.

הוא חי עם הדואליות הזו בשלום. המאמן וויאדין בושקוב, "הגאון הפשוט" שהוביל את סמפדוריה לאליפות ההיסטורית, אמר על ויאלי שהוא "שומר כמו נמר, תוקף כמו אריה וחד יותר מפומה", אבל גם סיפר לא מעט על חיי ההוללות שלו, הבילויים והדוגמניות, השתייה והסיגריות. "רק תדאג שאני לא אראה", אמר לו המאמן, וקיבל מוויאלי את הגרסה המושלמת. גם ויאלי עצמו סיפר באחת העונות את הסוד לכושר ההבקעה שלו. "זה בגלל שאני עסוק בלעשות אהבה כמה שאפשר", אמר, "אני בכושר מצוין. כל הקיץ עבדתי קשה. שחייה, אופניים, ריצה, ועשיתי אהבה כמה שיכולתי. הבעיה היחידה היא שזה לא טוב לי לגב".

העיניים הנוצצות האלה בהקו גם כשהוגבה לעברו כדור ברחבה. גם אליו הוא ניגש עם אותם אהבה ולהט. הרי לא במקרה הוא ייזכר בזכות השערים הווירטואוזיים שלו, המספרות, המהלכים האקרובטיים. בשביל אקרובטיקה כזאת, נדרשת מחויבות. זו גישה למשחק, לחיים. חלוץ יודע את זה היטב: בעיטת מספריים היא סיכון. הדבר הבטוח יותר היא להסתובב ולעצור את הכדור. אבל מי שמחויב ל"כדורגל סקסי", מוכן לקחת סיכון. בשביל מה אנחנו כאן, אם לא בשביל לייצר רגעים.

רגע כזה היה אחרי גמר היורו האחרון, כשנבחרת איטליה זכתה באליפות אירופה. החיבוק. לוקה ויאלי ורוברטו מאנצ'יני, השניים שהובילו את סמפדוריה לאליפות היסטורית ב-1991, כעת מאמנים ביחד את איטליה ומניפים ביחד גביע. מאנצ'יני המאמן, ויאלי עוזרו, אבל הרבה מעבר לזה. הוא כונה "האח של השחקנים". האיש שנותן את האקסטרה, התבלין הייחודי. במשחק הראשון של הטורניר הוא איחר והאוטובוס כמעט עזב בלעדיו, אחר כך לא היסס להפוך את זה לבדיחה קבועה. כדי לשחרר, להצחיק, להקליל. אלסנדרו פלורנצי, בלם איטליה, אמר אחרי הזכייה ש"אני יודע שזה יעצבן אותו, אבל חשוב שכולם יידעו. ויאלי הוא אדם מיוחד, ובלעדיו זה לא היה קורה, בלעדיו לניצחון הזה לא הייתה משמעות. הוא לימד אותנו איך לחיות".

כי בשנותיו האחרונות, מעבר לאופי ולרזומה, היה את הסרטן. הוא הבין שהוא על זמן שאול. "הבנתי שלא כדאי לבזבז זמן ולעשות שטויות, תעשה רק מה שאתה אוהב, מה שמלהיב אותך, השאר לא... אין זמן", אמר, ותיאר את הקרב: "אני לא רוצה להילחם בסרטן כי זה יריב גדול מדי, וחזק מדי. אני מרגיש שזה מסע. זה כמו לטייל כמו עם חבר לא רצוי, ולקוות שמתישהו הוא ישתעמם ויעזוב לפניי". הוא לא ויתר והמשיך להיאבק. במקביל המשיך להשתתף באירועי צדקה, גייס כסף, עשה מה שהוא יכול. בתקופתו בנבחרת, כשוויאלי הרגיש חולה, הוא לא אמר כלום למאנצ'יני כי "רציתי להגן עליו". בריאיון האחרון שלו כבר שם בצד את הכדורגל ואמר "אני מרגיש שיש לי פחות ופחות זמן להיות אבא".

אחרי שהלך, ההספד של סמפדוריה הצליח לבטא את המורכבות של הזיכרון, מה הותיר מאחוריו. "לא נשכח את 141 הגולים שלך", נכתב לזכרו, "אבל גם לא נשכח את בעיטות המספרת, את חולצות הקאשמיר, את העגילים, את שיער הפלטינה שלך, את מעיל הטייסים. נתת לנו כל כך הרבה, נתנו לך כל כך הרבה; כן, זו הייתה אהבה, הדדית, אינסופית, נמשיך להעריץ אותך לנצח. זו אהבה שלא תמות איתך כאן היום".