1
הפרשנות של ניק קיריוס באליפות אוסטרליה היא כל מה שנפלא בטניס. ניתן לחשוב שמי שמכונה "הילד הרע" של הטניס הוא למעשה אדם פרוע ואמוציונלי, אבל קיריוס בפרשנותו ממחיש את הידע המקצועי העצום שנדרש מטניסאים, את העומק והשליטה בפרטים. כשהוא על המגרש קיריוס אולי מייצג צד פראי של הטניס, עם אובדן שליטה וחריגה מהכללים הנוקשים, אבל בכיסא הפרשן הוא מזכיר עד כמה טניסאי חייב להיות חד מחשבה, להגיב לטקטיקה של היריב, לאלתר אסטרטגית, לעצור לרגע ולהתבונן על התמונה המלאה ולהבין את הסיטואציה. כלומר, גם אלה ששוברים מחבטים, מקללים ומתפרעים, גם אלה שנראה כאילו שולפים מהמותן, יש להם הבנת משחק ברמה הכי גבוהה.
חובבי הספורט תמיד ידעו לזהות את היתרונות בפרשנות של שחקן עבר, שהיה שם וחווה הכל, אבל קיריוס מראה איזה לוקסוס זה לשמוע פרשנות של שחקן פעיל. הוא לא רק מכיר את המגרש ואת התנאים, אלא גם את הדמויות הפועלות. הוא יודע מה זה לעלות למשחק מול ג'וקוביץ', כמה קשה לקחת נקודה ממדבדב, כמה נחוש ומהיר אלקראס. הוא מספר על הדממה המתוחה כששני היריבים חולקים חדר הלבשה, או את מה שטניסאי ממלמל לעצמו בראש בעודו יוצא להפסקת שירותים כדי לעצור את המומנטום של היריב. הוא מכניס אותך פנימה בטבעיות, בלי יומרות.
כמובן שהוא גם מכיר את העוצמות ואת האינטנסיביות. הוא מרגיש אותן. גם מאטס וילאנדר וג'ון מקנרו מכירים את המגרש, אבל זה שונה כאשר שני בומרים מתפעלים מחבטה, לעומת קיריוס. הרי עד לא מזמן, הוא היה זה שחבט אותן, וענה עליהן. אז כשקיריוס מתרגש מנקודה, זה אחרת. כשהוא קם מכיסא הפרשן, וצועק "לאאאאאאא!" בשידור חי אחרי מכה בלתי אפשרית, הצופה מבין שהיה פה משהו מיוחד. הוא גם מביט בצורה חדה על האירועים, מנתח אותם, אבל במקביל עדיין מביע הערכה והערצה לשחקנים (קולגות, חברים, יריבים) ומצליח להתפעל מהם. הוא מצליח להעביר את התמונה המורכבת, ולגרום לצופה לחוש תחושה מוזרה - שהוא לרגע באמת מרגיש מה עובר לטניסאי בראש.
2
עבור חובבי טניס מבוגרים, שעוד זוכרים את הדור הקודם, הסטנדרטים היו אחרים. אנדרה אגאסי, למשל, היה ענק, שזכה בשמונה גרנד סלאמים ב-11 שנה. בוריס בקר, כוכב אמיתי, זכה בששה מייג'ורים. סטפן אדברג זכה בששה גרנד סלאמים בשבע השנים המוצלחות שלו, ממוצע של אחת לשנה, בעונות שבהן היה בשיאו. אלו היו הגדולים של פעם. היום נובאק ג'וקוביץ' בן 36, מפסיד ליריב בן 22 המדורג 4 בעולם, והתחושה היא של זעזוע.
אחרי נקודות גדולות הוא עדיין שם אצבע על האוזן ומביט על הקהל. לפעמים הוא מנסה להגיד "אני לא שומע את מחיאות הכפיים שלכם", לפעמים זו סתימת פיות במובן של "אמרתם משהו?", אבל ההתעסקות שלו עם הקהל עדיין נמשכת. עדיין שנוא ואהוב ונערץ במקביל, עדיין מחפש הכרה, סביר להניח שעדיין רעב. עצם העובדה שהניצחון של יאניק סינר נתפס כ"סנסציוני", ממחיש את העולם המשוגע שג'וקוביץ' בנה סביבו.
3
אחרי שדיאנה יסטרמסקה העפילה מהמוקדמות לחצי הגמר, נתקלתי בנתון שאומר שהיא הדיחה בדרך את אלופת אוסטרליה פעמיים (אזרנקה) ואת אלופת ווימבלדון המכהנת. אימצתי את תאי המוח המעטים שנותרו לי בניסיון להיזכר, מי זאת לעזאזל אלופת ווימבלדון? בדקתי ומצאתי: מרקטה וונדרושובה. הצ'כית המדורגת 7 בעולם. שאילו הייתה חולפת מולי ברחוב לא הייתי מזהה, גם עם בגדי טניס. שאין לי שום זיכרון ממנה, שום רושם. עם כל החיבה לסבאלנקה, שביונטק וקוקו, טניס הנשים ממשיך לחפש כוכבת. לא רק אלופות חדשות, אלא דמויות. אין הבדלים בין כל החסונות והעוצמתיות של ימינו. התחושה היא שז'סטין הנין הייתה מפרקת את כולן.
4
החוק החדש באוסטרליה, שמאפשר לקהל תנועה ביציעים בסיומו של כל משחקון (ולא רק בהפסקה), הוא שינוי מעניין, שבוחן הנחות יסוד של הטניס. כל מי ששילם סכומי עתק לצפייה בטניס ונאלץ להמתין בתסכול דקות ארוכות להפסקה כדי לחזור לכיסא שלו, מבין את ההחלטה, שבאה לטובת הקהל. מנגד הטניסאים טוענים שזה מפריע ויוצר הסחות דעת, ופוגע בשטף ובמסורת הייחודית של המשחק. אז מה נכון? מה חשוב יותר? התחשבות בקהל, או הסדר ביציעים? כרגיל, הכל. מדהים לגלות בכל פעם מחדש איך טניסאים מתקשים להתרכז כשיש תנועה קלה ביציע, שמפריעה לריכוז של הוד רוממותם. מצד שני, אין כמו הדממה באצטדיון טניס במהלך הנקודה, כשנשמע רק רחש בזמן שהקהל מחזיק את עצמו, עוצר את ההתרגשות, ומתפרץ בשאגות בסיומה של הנקודה.
5
בפעם האחרונה שבה גמר אוסטרליה היה בלי נדאל, פדרר או ג'וקוביץ', נפגשו לייטון יואיט ומראט סאפין. זה היה בעידן אחר, לפני שלושת גיבורי העל, לפני היריבויות האובססיביות, המחנאות הקטנונית והמספרים ה"היסטוריים", עידן שבו אהבת המשחק הייתה גדולה מהאהבה לשחקנים. בגמר מחר ייפגשו דניל מדבדב ויאניק סינר, ורבים מרגישים ריקנות, שאין להם את מי לעודד או לייחל למפלתו. לשמחתי, אני מתרגש.