שבוע הגאווה: ההחלטה לבטל את חגיגות האליפות מתבקשת ונכונה

השבוע טוני קרוס הודיע על פרישה מכדורגל, והתגובות של חבריו אמרו הכל. לא פעם בספורט מתבלטות דמויות שההשפעה שלהן היא הרבה מעבר לנראה לעין, מעבר לפיזי, מעבר למסירות והבעיטות והגולים - אלא משהו באנרגיה, בווייב, בגישה. כל מי ששיחק לצד טוני קרוס דאג השבוע להודות לו לא רק על הבישולים, השערים וראיית המשחק, אלא על עצם הנוכחות שלו בחדר ההלבשה. לא סתם על היותו חבר ומנהיג, אלא על הרוח הטובה שהשרה סביבו, על התענוג להיות לצדו. לא רק ללמוד ממנו, אלא על הזכות לספוג ממנו. תודה על מי שאתה.

רוב אוהדי הכדורגל מכירים את "הווי חדר ההלבשה" רק מסיפורים, אגדות וקלישאות. רובנו יכולים רק להעריך איך מתנהלת הדינמיקה של קבוצת ספורט מאחורי הקלעים על סמך תחושות אישיות, אינסטינקטים חברתיים, או היכרות בסיסית עם הווי גברי קבוצתי. אבל במקרה של שרן ייני, זה פשוט ברור, קורן, בולט החוצה. ניתן ממש להרגיש את זה. כששומעים אותו מדבר, מנתח סיטואציות, יש בו משהו שליו ומרגיע, שנוסך ביטחון. לא מנהיגות צועקת, אלא הובלה שקטה, מדוגמה אישית.

ייני תמיד הוערך על ידי התקשורת וזכה לאהבה, אבל זה נאיבי לחשוב שמאמנים הציבו אותו בהרכב רק כי היה חכם ורהוט, או ידע להגיד את הדברים הנכונים בריאיונות. לא "גאון", לא "אגדה", אבל שחקן שמאמן תמיד רוצה על המגרש. לא חשוב באיזו עמדה, רק שיהיה שם. כלומר, האופי הזה נכח גם על הדשא. מישהו שיידע לדחוף את הרגל בתזמון הנכון, להקדים את היריב, לחפות על נחיתות פיזית בעזרת חוכמת משחק, ובעיקר לשחק בגישה הנכונה - בריכוז, במחויבות, בשיא המאמץ, במימוש הפוטנציאל, בהכרת הטוב. או לפחות כך גרם להרגיש. וזה גם משהו.

כמובן, לא רק מאמנים ועיתונאים אהבו אותו, גם המנהלים (שהבהירו לו כמה נהנו לצדו ורוצים שיישאר) ובמיוחד השחקנים. לא במקרה הם בחרו בו כקפטן, רצו אותו כמנהיג, הציבו אותו כראש הקבוצה, אהבו אותו ובטחו בו. אבל מעל כולם, האוהדים. שרן ייני היה מקור לגאווה. הרי למכבי תל אביב יש המון פנים. יש לה את התדמית העשירה והמפונקת, היא לעתים נתפסת כיהירה, יש לה פלג קיצוני ואלים של אוהדים גזענים. שרן ייני היה הפנים היפים של המועדון.

יש את המכביזם הווינרי, יש את המכביזם השחצני, יש את המכביזם השמעון מזרחי שנתפס כחזירי שלא יודע שובע, יש את המכביזם עם תחושת הזכאות-מגיע לי (entitlement), יש את המכביזם של אבי כהן ("הכי גדול, הכי יפה"). מכבי של השנים האחרונות הייתה שילוב של ערן זהבי (שמסמל את הווינריות האכזרית) ושרן ייני, שמסמל מכביזם ייחודי. בטוח בעצמו, אבל לא מתריס. מחויב לניצחון, אבל לא מתוך שנאה ואלימות. ובעיקר, ייני היה דמות שהאוהדים נשאו אליה עיניים, ויכלו לומר בגאווה: זה הקפטן שלי, כבוד עבורנו ללכת אחריך. נדיר מאוד ששחקן שבקושי משחק מודיע על פרישה, וכולם בכל זאת מרגישים עד כמה חסרונו יהיה דרמטי.

מסיבת העיתונאים בהודעת הפרישה של ייני הייתה כצפוי מכובדת, חגיגית, כמעט אצילית, בנוכחות המשפחה וכל השחקנים. נאמרו שם דברים יפים, מדויקים, שגרמו לקהל להנהן בהסכמה, ובמקביל שמירה נכונה על פרופורציות, כשייני מקפיד להזכיר את החטופים בעזה ואת חובתנו המוסרית להחזיר אותם. כמה ימים לאחר מכן מכבי תל אביב נפרדה מאנריק סבוריט, והיא כבר הייתה הרבה יותר אמוציונלית, רוויית דמעות, שהמחישה את החיבור העמוק של השחקן למועדון וכמה קשה לו לעזוב אותו.

סבוריט לא אמר את זה במפורש, אבל ניכר שהמלחמה הכריעה. אם אצלנו "הנשק הסודי הוא שאין לנו שום מקום אחר ללכת אליו", מבחינת זרים זה פשוט טירוף להישאר פה. אנחנו נולדנו למלחמות, ישנים ונאנחים בממ"דים בטבעיות, אבל זר לא יבין זאת. סבוריט אוהב את המועדון, את העיר, את המדינה, אבל די, יש גבול. ואם רובי קין יקבל הצעה ראויה מקבוצה אירופית, יהיה מובן לחלוטין אם יבחר לעזוב.

עבור אוהדי מכבי תל אביב, בכל הנוגע לכדורגל אלו היו ימים קסומים. אליפות קשה ומתוקה, אחרי עונה מתישה ועמוסה בעליות וירידות. פרידה יפה וטעונה מייני וסבוריט, שני סמלים של עידן מוצלח. ואז הגיעה ההודעה על כך שהשנה לא יהיו חגיגות אליפות, ותחושת החיבור למועדון רק גברה.

אי אפשר להתנתק מהאבל סביבנו, מהתקופה הארורה והימים הנוראים. הראש גדוש בתמונות קשות, באסונות כבדים, בהלוויות וחטופים וזוועות בכל פינה. בכל הנוגע לשילוב של אבל וכדורגל, תמונה אחת לא יוצאת מהראש: רן יעבץ ז"ל, שנהרג בעזה, אבא לשלושה עם אישה בחודש תשיעי, עומד בשער 11, עם חולצה צהובה כחולה ספוגה בגשם, מחייך באושר מאהבת כדורגל. אוהדי מכבי תל אביב חוו מספיק נחת, חגגו די והותר, וקיבלו הרבה סיבות לגאווה. ביטול מסיבת האליפות מצטרפת לרשימה.