ברגעי הספורט העילאיים האלה, כשמנצ'סטר סיטי מציגה כדורגל מושלם, הראש מסרב לחשוב על הרקע של הקבוצה הזאת, על מה שעומד מאחוריה, מה שמניע אותה כבר שנים. פפ גווארדיולה העמיד קבוצה כזאת אדירה, כל כך דומיננטית ועוצמתית, עד כדי שהוא מצליח לסמם את חובב הכדורגל, להציף אותו בחומרים מענגים כמו לחץ מטורף על המגרש והנעת כדור מיומנת בקצב מסחרר, שמבטלים כל מחשבה הגיונית ומוחקים את האמת המורכבת, הקצת מכוערת.
כן, הם כל כך טובים, הסיטי האלה, עד שאדם שוכח את כל הפרסומים הקשים וההדלפות של המסמכים וההתכתבויות הפנימיות, את כל השקרים וההתנהלות הקרימינלית, הלא ספורטיבית. את העובדה שהקבוצה הזאת חשודה כבר שנים בעבירות. שהיא הואשמה בעבר בהפרה בוטה של חוקי הפייר פליי הפיננסי ונמצא שהיא הצליחה לחזק את עצמה בשחקנים הטובים בעולם באמצעות חסויות מנופחות, נתונים כוזבים וחוזים סודיים. כי כשארלינג הולאנד עולה גבוה מעל כולם, מנער שני בלמים חסונים כאילו היו נערי בית ספר, אין מקום לסיפורים מאחורי הקלעים, אלא רק לאירועים עצמם. אדם נפעם מהעוצמות. מההתרחשויות על הדשא. מהפיזי, הממשי, המוחשי. עיוותים משעממים של ספרי החשבונות הם עניין מבאס. זה מעיק, מפריע, הורס את הכיף.
זו קבוצה שהואשמה בשקרים. הוכח שהיא לא משחקת על פי הכללים שמגבילים את יריבותיה. היא אומנם זוכתה מההאשמות של אופ"א בצורה שנויה במחלוקת, אבל לאחרונה גם הנהלת הפרמיירליג האשימה את המועדון ב-115 הפרות של חוקים פיננסיים. על פניו, זו רמאות סדרתית. תרבות של שקר, אצבע בעין. ניסיון של מיליארדרים מהמפרץ לקצר דרך, לקנות מציאות. השאלה היא למי אכפת מעניינים שכאלה ביום רביעי בערב, כשאדם יושב לו מול המסך, וברנרדו סילבה נוגח בצורה מדויקת לרשת, אחרי התקפת כדורגל מושלמת. לא באנו לריב חברים, באנו ליהנות. אם היינו רוצים לכלוכים ועצבים, היינו נשארים על ערוץ 14.
תניחו לנו מהסיפורים, מהטקטיקות הנלוזות, מהמאבק המשפטי המלוכלך של סיטי נגד אופ"א. באחת ההדלפות צוטט יו"ר הקבוצה חאלדון אל מובארק שהוא "מעדיף להוציא 30 מיליון ליש"ט על 50 עורכי דין מאשר להסכים לשלם קנס כספי". במייל פנימי, אחד מעורכי הדין שלה חגג את מותו של חוקר מטעם פיפ"א וכתב "אחד הלך, נותרו שישה". נטען שהם משבשים את ההליך המשפטי, מפריעים לחקירה, מציפים את החוקרים במסמכים לא רלוונטיים ומעמיסים עליהם ניירת, מגדילים להם את העבודה ואת ההוצאות מתוך הנחה שגם בקרב המשפטי יש להם יתרון כספי ובור בלתי נגמר של מזומנים. או בקיצור, מנסים להפריע לרשויות החוק להחיל מהלך תקין.
אבל מה זה מעניין עכשיו, מה. זה בדיוק הפער בין המילה הכבדה "פיננסי" לבין הרגע הטהור שנקרא "גול". לא מעניין עכשיו שעל פי החישובים סיטי ניפחה את ההכנסות שלה ב-250 מיליון דולר, כדי שתוכל להביא גם את ברנרדו וגונדואן ולשלם משכורות משוגעות לדה בראונה והולאנד, וגם להחזיק על הספסל את פיל פודן, חוליאן אלברס וריאד מחרז. כרגע מעניין רק המשחק. המסירות המרהיבות האלה, הקצב והמהירות, השערים, האיכות. הלוקסוס של האוהד להגיד "איזה כיף, כמה כוכבים".
למזלה של סיטי, בצד ניצבת לה צ'לסי הכושלת, שמהווה תזכורת בוהקת שרק כסף לא יכול לקנות הצלחה, שאי אפשר להחליט שמפזרים מאות מיליוני ליש"ט על כמה שחקנים טובים, ופתאום בונים אימפריה. ולמזלה של סיטי, תמיד תהיה את פריז סן ז'רמן, שמתעקשת להיות ראוותנית הרבה יותר, בזבזנית חסרת כבוד, נכלולית ועצובה, עם קהל ממורמר, שלידה סיטי נראית כמו מועדון בריא. כן, יש גרועים יותר.
ולמזלה של סיטי, היא באמת משחקת יפה. התקפי. יוזמת. ראינו כבר אלופות גדולות משחקות כדורגל מדכא. אבל מה שהיא עשתה ביום רביעי, לא חווינו כבר הרבה זמן. עוצמות שכאלה, שילוב של איכות ואנרגיות, תחושה של קבוצה מאומנת, עם דרך ושיטה. הרי ראינו את ברנרדו סילבה ודה בראונה במדי הנבחרות שלהם, למשל, הם הרבה פחות טובים שם. ראינו מה קורה לזינצ'נקו או לז'סוס כשהם עוזבים את סיטי: שחקנים מצוינים, אבל לא ברגים במכונה. ראינו מה קורה לליברפול אחרי כמה שנים בטופ, את השחיקה הטבעית והדעיכה באנרגיות ובמוטיבציה, ואילו סיטי נראית כל כך רעבה ועוצמתית, גם אחרי ארבע אליפויות בחמש שנים.
ואולי מה שמאפשר את מנצ'סטר סיטי זו ההתמכרות של הקהל לכדורגל. אהבת המשחק. החיפוש אחר האורגזמה. הרצון שלנו להצגה איכותית, ולמי אכפת עכשיו מה מניע אותה. יש לנו מספיק טרדות ולכלוכים, עכשיו זה לא הזמן למועקות. לתזכורת על שחיתויות ושקרים. התיישבנו בברים, ביציע, בסלון, לא בשביל מציאות מורכבת, אלא בשביל לחייך. ואכן, זה היה מהפנט. סוחף. מרהיב. הרבה יותר עוצמתי מדיווחים בעיתונות על רמייה. איך אפשר להשוות בין מילים מודפסות ונתונים יבשים, לעומת כדורגל משובח. מהי השורה החלולה והמתישה "הפרות רבות ונשנות של חוקי הרגולציה הפיננסית של הליגה" לעומת כדור לחיבורים. אין ספק: הכדורגל היפה של פפ, מותיר רושם חזק יותר מהכיעור שמאחוריו. וזה לא מובן מאליו.