שנת לימודים חדשה, ראש השנה מתקרב, התחלות חדשות, תקופת החגים, אולי זו חופשת הקיץ שהסתיימה או חילופי העונות שמשבשות את הדעת - אבל המדור במצב רוח של הודיה והוקרה, במיוחד על רגעי ספורט מלבבים - תודה שעשני. נתחיל במילות תודה למגוון הטלוויזיוני ולעושר, במיוחד בתקופה זו, כשחובב ספורט רק פותח מסך וזוכה לצפות באליפות ארה"ב בטניס, אליפות העולם באתלטיקה, אליפות אירופה בכדורעף, אליפות העולם בכדורסל, כדורגל מכל מקום וכל פינה, והכל באיכות משובחת, שידורים חיים מכל מגרש ומגרש, בזכות שמתקבלת משום מה כמובנת מאליה.
משם נמשיך באופן טבעי למחמאות מיוחדות לספורטאים הישראלים שמצליחים בתקופה האחרונה לספק רגעי גאווה, בין אם זה בשיט או בהתעמלות אמנותית, בג'ודו ובשחייה, עם מגוון ועומק מאוד לא אופייניים, שיוצרים תחושת פליאה ובלבול. הלא התחביב הגדול של הישראלים הוא ללגלג על הספורט המקומי, באהבה ובעוקצנות, לקטול את הכישלונות ולצפות להם בו זמנית, אבל לאחרונה אנחנו נהנים, באמת נהנים, מהישגים יפים ומרשימים, ויותר מזה, מהתנהלות מכובדת. כי אם הגולשת שחר טיבי זוכה באליפות העולם (לא פחות) ומיד מקדישה את ההישג ללי קורזיץ, הרי שאי אפשר שלא להרים גבה ולתהות מה קורה פה: מילא ההצלחה, הייתכן שהיא משולבת עם מסורת ותרבות, נימוס וערכים? כאן אצלנו בישראל?
יש להבחין כמובן בין מדליית זהב באליפות אירופה בהתעמלות אמנותית, שאדם מתבשר עליה במפתיע, מבלי שידע בכלל שהתחרות מתקיימת, לבין ההישג של מארו טפרי באליפות העולם באתלטיקה, שבה היינו צופים בכל מקרה, בלי קשר לנציגות ישראלית. ועוד בריצת המרתון, כמה סמלי! הלא בעולם הספורט "מרתון" הוא שם קוד למסע ארוך, שכדי להצליח בו נדרש לא רק כישרון אלא לשלב אותו עם סבלנות ואורך רוח, להתנהל נכון ובחוכמה, מעבר לעוד ניצחון מקרי, חד פעמי ולא מייצג - ומארו טפרי עשה את זה עם דגל ישראל, מול העולם כולו.
היה תענוג אמיתי לצפות בקילומטרים האחרונים של המרתון, ריצה שתמיד נחשבת לאחת מפסגות האתלטיקה למרות שהצפייה בה היא לא תמיד אטרקטיבית, אבל הפעם נסחפנו עם הדרמה, ולא יפליא אף אחד אם באותן דקות הדופק של חלקנו היה גבוה משל טפרי עצמו. ברגעים האלה כל רץ חובב שוב נפעם מהקצב הבלתי נתפס של המפלצות על הכביש, לסיבולת של הריאות הללו, כי הרי סחבק נשנק לו בריצות קצרצרות ומסופק כשיורד מ-6 דקות לקילומטר, ואילו טפרי דוהר בקצב מהיר כפליים בקילומטר ה-40. ולא רק זה מבדיל בינינו: כי בעוד שסחבק צופה מהבית בחשש שטפרי יאבד את המקום השלישי ליריב שדולק מאחוריו - טפרי עצמו בכלל מביט קדימה, חושב על המקום השני ומבצע עקיפה בדרך למדליית כסף! מתי לאחרונה קראנו בקול "וואו" מול אירוע טלוויזיוני? תודה.
תודה גם לנואה ליילס, אלוף העולם בריצת 200 מטר, שהצליח לעצבן השבוע כמה שחקני NBA כשתהה למה הם מכנים את עצמם אלופי עולם, בעוד הוא באמת מתמודד מול יריבים מכל היבשות. אין טעם להיגרר לוויכוח האם אלופת ה-NBA היא באמת אלופת העולם, אבל נחמד, כל העסק ממש נחמד ומבדר, להיווכח איך הקווין דוראנטים והדריימונד גרינים נעלבים ומתרגזים כשמפקפקים בגדולתם או בחשיבותם, ובעיקר נחמד להיתקל שוב בשחצנות האמריקאית, שאולי מעוררת אנטגוניזם אבל גם מוצדקת, גם מקוממת אבל גם מגובה בכל כך הרבה הצלחות והישגים, והכל תמיד מעניין, מצחיק, אמוציונלי, כיף.
תודה לליברפול על הקאמבק בניוקאסל, תודה לבארסה וויאריאל על 3:4 מהנה, ואומנם אנחנו רחוקים מהצמרת, אבל מתייצבים במקום מכובד, וכמה נחמד היה ביום שישי להיכלל בשתי הגרלות של כדורגל אירופי. לפרקים מביך לזהות את האובססיה סביב דניאל פרץ או ברק בכר, ולא נכחיש, עמוס לוזון ובית הדין הם עדיין הלחם והחמאה שלנו, אבל אלה באמת ימים יפים לענף, אחרי הקיץ עם הצעירים, כי עכשיו אלופת ישראל מפסידה לאלופת שוויץ - ויש תחושה של אכזבה באוויר. האין זה לוקסוס, שפעם יכולנו רק לחלום עליו?
בשבועות הקרובים אלפי ישראלים יעקבו אחר לוחות הזמנים של מכבי חיפה ומכבי תל אביב במשחקים באירופה, יארגנו כרטיסים ויבנו להם טיול קטן עם כסף שאין. כמה ימים בספרד ובבלגיה, בצרפת ובאיסלנד. יארגנו כמה חברים לנסיעת כדורגל, אולי אב ובנו, אם ובתה, אלפים שנוסעים אחרי הקבוצה בשם האהבה אליה, ישירו ברחובות ויתגודדו בכיכרות, מסע בעקבות הקבוצה, מלא בגאווה, חברותא וזיכרונות. תקופה נחמדה, לפני שנגררים לשגרה השוחקת.