חובבי הכדורגל הישראלי יודעים טוב מאוד מהו השווי האמיתי של הענף. ראינו הצלחות, חווינו כישלונות, ספגנו הכל. אנחנו זוכרים את הכישרונות שלנו מצליחים באירופה, זוכרים סטארים כמו ברקוביץ', את הגולים של מנור, קריירות מצליחות כמו של בניון, יציבות כמו של טב"ח ואוואט, זוכרים הכל. זוכרים גם את המפלות והתבוסות הכואבות, את עשרות המשחקים שאליהם הגענו מלאי תקווה וסיימנו מושפלים, הכל נצרב במערכת.
תמיד היה זלזול בענף, תמיד הגחכנו אותו באהבה, זיהינו את השכונה והפארטיה, את המושחתים והנלעגים - אבל תמיד גם הייתה תחושה של פוטנציאל לא ממומש. הרי אנחנו לא עד כדי כך חלשים. יש לנו שחקנים טכניים, זו לא הגזמה. קבוצות ישראליות הצליחו באירופה (במה שמכונה "הרמות הכי גבוהות"), היו קמפיינים יפים. היו "מסעות" מרשימים. עזבו לרגע את החיבור הרגשי, בואו נדבר על האיכות: תמיד היינו כלואים בתחושה מבלבלת - שיש לנו את זה, אבל אין לנו את זה.
האמביוולנטיות הזאת באה במיוחד לידי ביטוי בהצלחות של הקבוצות במפעלים האירופיים. מצד אחד, הנה השחקן הישראלי שמתמודד בכבוד מול יריבות איכותיות ולא נבהל. רק בשנה שעברה מכבי חיפה ניצחה את יובנטוס. מצד שני, לכל הקבוצות המצליחות באירופה היו זרים דומיננטיים. תמיד היה להן בלם חסון ואיכותי, או קשר נמרץ שמכסה שטחים, חלוץ אימתני, לפעמים הכל ביחד. אם חוזקה של שרשרת נמדד בחוליה הכי חלשה שלה, בקבוצות הצלחנו לחפות על זה עם חיזוק מבחוץ, מאמנים טובים ורוח קבוצתית. חיינו בתחושה שאם נותנים לשחקן הישראלי את התנאים הנכונים ואת ה"מעטפת", הוא יכול להצליח, אפילו לפרוח. זו הייתה ההוכחה, התזכורת: אנחנו לא כאלה גרועים.
בדיוק בגלל זה, נבחרת ישראל תמיד הייתה נקודת התורפה של הכדורגל הישראלי. היא היא השורה התחתונה, הטיעון שאי אפשר להפריך. כי הנה קבוצה ישראלית נטו, והיא רק שלנו. המגנים, החלוצים, השוער - ישראלים. הגוף המנהל, ההתאחדות - ישראלית. ועדת האיתור - תמוהה ומופרכת, שיא הישראליות. גם כשהמאמן היה זר, הוא נשאב לישראליות החונקת, נסחף במקום לסחוף. והיא תמיד אכזבה, הנבחרת. תמיד נשברה, קרסה, פישלה. אין מגנים, אין בלמים, אין אופי, מה יהיה עם כדורי הגובה. נבחרת ישראל הייתה כתם, המקור לכל הקטילות. הטראומה, הסיוט, הבדיחה. ההוכחה הניצחת שהענף הזה הוא בלוף, שנידון לכישלון נצחי.
בקיץ האחרון דיברו על מהפכה. כי הנה שוב נבחרות כדורגל ישראליות, והן טובות. בלי זרים, רק ישראלים. והם לא רק טובים, אלא ווינרים. ולא סתם ווינרים, אלא מלאי אמונה, רעבים, שאפתנים, באים לנצח, בלי פחד, מאוחדים ומגובשים ומלאי גאווה. הם סימלו את הדור החדש, של שחקנים חרוצים, חסונים, קשוחים. אבל שוב הייתה בעיה: אלה רק נבחרות צעירות. התרשמנו, אבל עם כוכבית. חגגנו, התגאינו, אבל עמוק בלב ידענו שלא יעזור, זה לא הדבר האמיתי. נבחרות צעירות זה מצוין, היה איתן כיף מאוד, אבל כחובבי כדורגל, ידענו שאלה טורנירים שוליים, שזה לא הבוגרים, שזה לא אותו דבר, שזה לא אומר כלום.
אבל משהו באמונה חזר. הייתה תחושה שיש לנו סיכוי להינצל.
בדיוק בגלל זה, כל העיניים שוב על נבחרת ישראל האמיתית. בדיוק בגלל זה, היום זה המבחן האמיתי, האולטימטיבי. היום אנחנו מול יריבה ישירה שלנו בקרב על המקום השני בבית. היום זה המשחק שבו נבחנת הקביעה שקיבלנו "הגרלה נוחה". די כבר לברבר, די לנתח ולהצטדק, די לקטילות ולחילופי ההאשמות, היום זה הזמן פשוט להביא ניצחון. ניצחון אמיתי, ברגע האמת, במשחק חשוב. להוכיח. לסתום פיות. להראות שבאמת קורה פה משהו חיובי, כחלק מ(סליחה על המילה) "תהליך".
בדיוק בגלל זה, כל כך מתסכל העניין עם הסגל והחיסורים. לא ייאמן, פשוט לא ייאמן שערן זהבי ודיא סבע לא בסגל (אל תכללו בבקשה את עומר אצילי באותה רשימה, הוא סיפור אחר לגמרי). לא ייאמן ששני החלוצים הכי לוהטים בליגת העל לא הוזמנו לנבחרת בגלל שיקולים אישיים של המאמן והמנהל המקצועי. לא ייאמן שלא מנצלים את היתרון הכי מובהק של נבחרת לאומית - סגל דינמי, עם השחקנים שבכושר הכי טוב - בגלל אגו והתחשבנויות.
כרגע התחושה היא ששוב יש הזדמנות, אבל שוב הצד האפל של הישראליות מכריע. שוב יש הרגשה שכוח חזק מדי מייצר עננה אפורה מעל הנבחרת, עם התככים הפנימיים, השיקולים הלא ענייניים, ההחלטות שקורעות את הנבחרת מבפנים ומערערות אותה, מונעות ממנה לנצל את הפוטנציאל. בדיוק בגלל זה, מדובר במשחק מכריע, עם חשיבות לא רק למיקום בבית, אלא בעל משמעות סמלית. להזכיר שאנחנו בדרך הנכונה. זה הזמן לנצח, להתעלות, להשאיר הכל מאחור. מעניין אם אנחנו מסוגלים.