לא צריך להיות אוהד בית"ר ירושלים כדי להיגעל מהמכירה של הקבוצה ולהרגיש סלידה ממנה. כל חובב כדורגל מציץ מרחוק בנעשה, ומרגיש את הסירחון נספג בו. כל כך הרבה סימני שאלה באוויר, כל כך הרבה האשמות קשות, טיפוסים מפוקפקים, ואי אפשר שלא להיאנח בייאוש. עסקה שמעורבים בה שני אנשים שנחשדו בעבר בפלילים, שנעשית תחת פיקוח המשטרה מאחר שאחד מהם נמצא בימים אלו תחת חקירת משטרה מתקדמת. זה קצת מעבר לגועל הרגיל. הכל מרגיש אפל וקודר, ובעיקר מדאיג. כן, זה הרבה מעבר לבית"ר.
הפרשה הזאת היא פגיעה קשה בתדמית של הכדורגל הישראלי כולו, כי כרגע אלה הפנים שלו. זה מי שמככב. אלה הם הפרצופים שבכותרות, אלה הם הטיפוסים המפוקפקים שעומדים במוקד. ומעבר לשאלה מי יקנה בסוף את בית"ר, חייבים לדבר על הנזק החמור שנעשה ל"מוצר" בתקופה האחרונה, לאמון בו, להנאה שהוא אמור לספק. כי כל חובב כדורגל מרגיש מושפל בימים האחרונים, בעיקר בגלל חוסר האונים. הוא מרגיש שמתחת לפני השטח קורים דברים לא כשרים, ואין מי שמגן עליו. הוא צופה באסון מתחולל לנגד עיניו, ולא יכול לעשות כלום.
אנחנו לא נאיבים. בכל תחום שבו יש כסף, יש טיפוסים בעייתיים. בכל העולם יש עבריינים בכדורגל. בטורקיה לא משלמים, ביוון בעלים נכנס למגרש עם אקדח, אנחנו שומעים את הסיפורים על סרביה ורומניה. אבל תמיד יש תקווה שפה זה קצת אחרת. שזו עדיין מדינת חוק. למרות הכל, אנחנו עדיין מאמינים בממסד. עדיין יש בנו צד שבטוח שמתישהו זה יסתדר. שיגיע מבוגר אחראי וישים לזה קץ. מקווים שהרעש הציבורי יעשה את שלו. שדעת הקהל תשפיע, שקולנו יישמע, שמישהו יבוא ויעצור את זה.
אבל הסלע הזה מתגלגל לעברנו במהירות ואי אפשר לעצור אותו. וההבנה הזאת, שאין מי שדואג לך, מובילה לתחושת הזנחה. האוהד מרגיש שהכל פרוץ, שאין פיקוח, שהוא ננטש. עכשיו זו בית"ר ובני יהודה, מי יודע מה תהיה הפרשה הבאה. מי ישמור עלינו? איך אפשר לסמוך עליכם?
איך אפשר לבטוח בהתאחדות לכדורגל, כשהיא לא מצליחה להשתלט על הסיפור הזה? מי הם החוקרים, מה הם בודקים, מה הם יודעים? איך נסמוך על הגופים האלה מעתה? בניהול הנבחרות, בהתעסקות עם התקציבים, בהגרלות ובמכרזים, איך נוכל להתייחס אליהם ברצינות, לאור תחושת האפסיות הזאת שלהם? אותן התחושות כמובן גם לבקרת התקציבים, שאמורה לפקח ולהבטיח התנהלות כספית תקינה, אבל מאכזבת שוב ושוב כבר שנים. כמה אפשר להתאכזב? כמה פעמים שחקנים ייפגעו, כמה פעמים משכורות לא ישולמו, כמה פעמים עוד נתפוס את הראש כלא מאמינים?
זה כתם שנדבק בכולנו. בתקשורת, בקהל, בעירייה. כל מי ששמו מוזכר. אלה ימים טראומתיים לענף, לא פחות. בכל בוקר אוהד כדורגל מתעורר, מציץ בכותרות, ומרגיש שהענף בידיים לא טובות. הוא מתבייש להיות חלק מהפארסה הזאת. מביך אותו לקרוא את הדיווחים האלה, לראות שוב את הפרצופים האלה. איך אפשר אחר כך ללכת למשחקים ולנסות ליהנות מכדורגל, כשזו האווירה מסביב? מעבר לאהדה ולפנאטיות, אנחנו מדברים פה על מוצר בידורי, כן? זה אמור להיות כיף. מה נראה לכם, שחודש שלם של כותרות שליליות וטיפוסים מפוקפקים לא נדבקים לתדמית של המשחק ונתקעים לנו בראש?
הפרשה הזאת גם באה בתקופה רעה. אין כדורגל, רק מה שמסביב. אין משחק טוב שיותיר את הפרשה בצד. אין שום שערוריית שיפוט, התפרעות ביציע, ציטוט פיקנטי של ליצן תורן. אין מראות נחמדים של קהל חוגג ביציע, שמחה של גול, תקציר מעניין. אדם מתעורר בבוקר, וכל מה שהוא רואה מול העיניים זה את הפרצופים של חוגג, אברמוב ועו"ד יונגר. וחמור מזה, כולנו מעריכים שאנחנו לא יודעים את כל האמת. שהפרטים מתחת לפני השטח קשים עוד יותר. רצים לנו בראש תסריטים מפחידים. כן, מפחידים.
מאז ומעולם התייחסנו אל אהדת הכדורגל כ"מחלה", ידענו שהיא לא הגיונית, ידענו שגם אי אפשר להסביר אותה לאנשים מהצד. יותר ויותר אנשים הסבירו לנו ש"הכדורגל הישראלי הוא פיקציה", אבל הסברים אף פעם לא שכנעו אותנו, הרי זה תמיד היה מעבר להיגיון, הסיפור כולו היה רגש. ועכשיו ההרגשה מגעילה.