וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הלו, זוכרים שהפסדנו? התגובות ל-3:1 של חיפה מול פ.ס.ז' הן תבוסתנות ישראלית

עודכן לאחרונה: 17.9.2022 / 18:10

הקרנבל לפני פ.ס.ז' היה מוצדק, ההתרגשות מהמשחק הייתה מובנת, אבל למה האופוריה וההתלהבות אחרי הפסד? כמה אפשר להתלהב מאבו פאני מתקל את ניימאר, כשזה לא הספיק? לשמחתה של מכבי חיפה, הקבוצה הזאת מנותקת מהמסורת הישראלית

סיכום היום בספורט, 16.9/ספורט1

פריז סן ז'רמן חזרה השבוע לישראל כמה חודשים אחרי ששיחקה פה בסופר קאפ הצרפתי, והפעם אפילו לא רצתה להתאמן לפני המשחק. לא היה להם כוח לבלגן, למעגלי האבטחה, לניידות המשטרה והאופנועים שמקיפים את אוטובוס הקבוצה. לא הייתה להם אנרגיה להתמודד עם המולת העיתונאים והצלמים, מאות המעריצים שיוצרים מהומה, והתחושה כאילו נחתו פה הביטלס ולא קבוצת כדורגל למשחק תחרותי.

ההתרגשות כמובן מובנת. גם אילו רק ניימאר וקיליאן אמבפה היו נוחתים פה הייתה התרגשות, אבל הגיע לפה ליאו מסי. זה לא צחוק. אילו מייקל ג'ורדן או רוג'ר פדרר היו מגיעים לשחק כאן, ההתלהבות הייתה דומה. ואז הגיעה ההודעה המאיימת של "הקופים הירוקים" נגד הטרמפיסטים, ולמרבה הצער, ולשמחתי הגדולה, היא נראתה לי מוגזמת. בצעירותי הייתי בצד שלהם, האמנתי שאוהד "אמיתי" הוא רק אחד שמחזיק במינוי, נוסע למשחקי חוץ, מגיע לכל משחק, באש במים, מעודד כשקשה - אבל השנים חלפו, והיום אני בצד של האבא שרוצה לקחת את הילד לראות את מסי. מותר להתרגש. הקרנבל מוצדק.

ילדים לפני המשחק של מכבי חיפה מחבקים את קיליאן אמבפה, ליאונל מסי, כוכבי פריז סן ז'רמן. רויטרס
אפשר להבין את הילדים הנרגשים. מסי בישראל/רויטרס

המשחק התחיל, והטירוף נמשך. אי אפשר היה שלא להיסחף. באמת דקות מרשימות, כדורגל מלהיב, ואז שער יתרון. במשך 13 דקות מכבי חיפה הובילה על פריז סן ז'רמן, וזה היה מצמרר. מופרע. רגעים מכוננים, שבהם כל ההיסטוריה של הענף עוברת לך בראש, משחזרת את הדרך שעברנו עד הלום. נדב יעקבי ושגיא צווחים בכל פעם ששחקן של הקבוצה הישראלית חוצה את קו האמצע, וזה מוצדק לחלוטין. 17.6 אחוז רייטינג למשחק, וזה מוצדק לחלוטין. גולדברג מתקל את מסי, אבו פאני מתקל את וראטי, אצילי גונב לאמבפה, דונארומה עוצר כדור ענק של שרי, והצופה צורח שוב ושוב, "וואו, מה קורה פה, מה אני רואה פה".

המשחק נגמר, וקשה היה להוריד את האדרנלין. זו באמת הייתה חוויה חזקה. שילוב של ציפייה גדולה, אווירה מצוינת ודקות אדירות של כדורגל. אבל הפסדנו. האלופה הישראלית הפסידה. מכבי חיפה הפסידה. ולא שההפסד מביך, הוא כמובן צפוי ומובן, היו הרבה רגעי גאווה, אבל ככה זה בספורט, במיוחד בכדורגל: יש גם שורה תחתונה. אלופת ישראל הפסידה 3:1. ככל שהמשחק נמשך התגלו פערי הרמות. שוב, הם כמובן מובנים, זאת בהחלט אחת הקבוצות הטובות בעולם, אין מה להתבייש, פ.ס.ז' מנצחת בקלות קבוצות גדולות בהרבה ממכבי חיפה, אבל רבותיי, הפסדנו.

sheen-shitof

מחיר חסר תקדים

המכשיר של הישראלים שהמציאו את מסירי השיער בהנחה בלעדית

בשיתוף Epilady
מוחמד אבו פאני מכבי חיפה מול מרקיניוס פריז סן ז'רמן. רויטרס
משחק מצוין, אבל האם באמת אירופה המומה? אבו פאני/רויטרס

אילו אדם היה קורא את הכותרות באתרי הספורט בישראל, בלי להתקטנן ולעבור על האותיות הקטנות, הוא היה מניח שהיה פה ניצחון ישראלי כביר. משפטים כמו "עכשיו גם מסי, ניימאר ואמבפה יודעים מי זה נטע לביא", או "וואו, מאיפה זה בא? אירופה המומה מאבו פאני" או "פיירו מחץ את מרקיניוס כמו ילד", ושאר ציטוטים מהסוג הזה. והרי לא מהיום אנחנו חובבי כדורגל, כבר חווינו ניצחונות סנסציוניים של קבוצות קטנות על אימפריות, ראינו בליגת האלופות קבוצות מקפריסין ובולגריה מפתיעות, ולא צריך להגזים, לא צריך להתלהם, לא תפסנו את הראש כל היום, לא נשאנו בפינו את שמות הכדורגלנים, אירופה לא הייתה המומה.

וניחא היה ניצחון, אבל במקרה הזה, כזכור, מכבי חיפה בכלל הפסידה. אין פה שום כוונה להקטין את מכבי חיפה, שיש לה השנה קבוצה באמת נפלאה. היא בשיאה, היא במיטבה, עם האנרגיות הנכונות, הסגל האיכותי, המאמן המושלם. אבל כמה אפשר להתמוגג מהפסד? האם זה יכול לקרות במדינות עם קבוצות קטנות אבל גאווה ספורטיבית, כמו סרביה או דנמרק למשל, כשככה מתרגשים מ-3:1 ליריבה?

הכי קל זה להאשים את התקשורת הנסחפת, שמנפיצה כותרות, או את הפרשנים הנרגשים - אבל גם הפעם התקשורת המחישה את מצב הרוח בעם. אלה היו הקולות והתחושות בקרב האוהדים והקהל הרחב. זה היה הווייב הכולל ברשתות החברתיות: הייתה פה התרוממות נפש.

עומר אצילי מעל מרקיניוס, מכבי חיפה מול פריז סן ז'רמן. רויטרס
לפני שהיא מתגברת על יריבות חזקות, היא צריכה לנצח מנטליות תבוסתנית שטבועה בענף. מכבי חיפה/רויטרס

וזה ממש לא הגיע ממכבי חיפה עצמה, אגב. הקבוצה עלתה למשחק מלאת אמונה. בדיוק להיפך מההתרפסות הכוללת, חיפה הלכה על ניצחון. שיחקה חזק, קשוח, בלי פחד, עם אמונה, לא מסתגרת בבהלה אלא יוזמת, מחפשת נוקאאוט. אבל כל המסביב, כל השאר, ובכן, טראומות של עשרות שנים קשה למחוק. 30 שנה של אכזבות והשפלות באירופה עושות את שלהן. מפסידים במשחק, ואחר כך כל היום מאוננים על הילוכים חוזרים של אבו פאני עובר את וראטי וחוטף לניימאר.

ניימאר, כוכב פריז סן ז'רמן, מול מכבי חיפה. רויטרס
היה קרב אדיר, אבל לא, לא עצרנו את ניימאר. בסוף הוא שם גול/רויטרס

לא, אנחנו לא צריכים להתרגש מאבו פאני חוטף כדור לניימאר. לא זאת המטרה. המטרה היא לנצח. המטרה היא 90 דקות של סגירות נכונות בהגנה, מכל הכיוונים, על כל השחקנים, משחק שלם. ולא, לא צריך לרגש אותנו פרשן צרפתי שהופתע ממכבי חיפה ואומר שהיא עוד תעשה הרבה צרות בבית הזה. ולא צריך להתרגש מכריסטוף גאלטייה אומר לפני המשחק "נפגוש יריבה קשה", כי את זה ברק בכר אומר גם לפני נס ציונה. המטרה היא לנצח. וכל החגיגה, כל הכותרות, מחזירות אותנו לימים לא מחמיאים, לקלישאות עבר, ל"מצא חן בעיניי מספר 9 שלכם".

מכבי חיפה כמעט לקחה אותנו קדימה, התגובות משכו אותה אחורה. לכן המשימה שלה מורכבת: היא צריכה לנצח לא רק יריבות חזקות, אלא גם מנטליות שהוטמעה בה. מסורת ישראלית תבוסתנית, שרגילה למפלות. סביבה מוכה, שחטפה אינספור מכות בראש. נבחרת מקומית שיודעת רק לגרום סבל. ליגה שמייצרת כוכבים מקומיים, שיוצאים לאירופה וכושלים ובכל זאת חוזרים לחוזי עתק. האמת היא שחיפה הנוכחית יכולה לעשות את זה, אבל השבוע הזכיר עד כמה הבעיה עמוקה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully