כל הסימנים מראים שערן זהבי חוזר. תרשו לי לא להתרגש יותר מדי מהדיווחים מברזיל ומההצעה מבוטאפוגו, זה לא ריאלי. אומנם בוטאפוגו באמת רוצה אותו ומציעה לו שכר גבוה, אבל קשה להאמין שבשלב הזה של חייהם שי וערן בשלים לעבור לריו דה ז'ניירו. אם בהולנד הם לא הרגישו בטוחים, אם באמסטרדם הנעימה והידידותית הם חשו ניכור והתגעגעו הביתה, ספק אם באוטו משוריין או בגטו סגור לעשירים בברזיל הם ימצאו את השקט שהם מחפשים למשפחה. יש שלב בחיים שבו הילדים לפני הכל, אתה רק חושב על מסגרות ויציבות, רוצה להיות קרוב לסבתות ולדודים, וזהבי כבר עשה מספיק כסף בחיים כדי להעביר עכשיו את המשפחה להרפתקה בברזיל.
יותר מזה, זהבי מכור להוויה הישראלית, בין אתם מכנים אותה "ביצה" או "פארטייה". נמאס לו לנדוד. הוא לא אוהב להיות עוד שחקן זר בהולנד. הוא רוצה את המבטים עליו. הוא מכור לקהל השבוי של מכבי תל אביב, ליריבויות המקומיות. הוא מתגעגע לראשון לציון, לחבר'ה, נשיקות על הלחי, על האש איכותי, לתחושה המיוחדת של שישי בצהריים. החוויה בבלומפילד במדי פ.ס.וו הזכירה לו מה חשוב בחיים ועבור מה הוא חי, וכמו שאומרת נעימת הפתיחה המיתולוגית של "Cheers", לפעמים אתה רוצה ללכת למקום שבו כולם מכירים את השם שלך, ותמיד שמחים שבאת.
זאת כמובן לא החלטה קלה, ומסוכנת. כולם זוכרים מה קרה לכדורגלנים בכירים שחזרו לישראל בגיל מבוגר. גם זהבי זוכר איך זה נגמר לבניון, ברקוביץ', רביבו. אומנם השלושה האלה רשמו קריירה מרשימה בהרבה משל זהבי באירופה, אבל מבחינתו התחושה זהה: הכוכב ששב הביתה, עם ציפיות בשמים. לואיס סוארס נשאל השנה האם הוא שוקל לחזור לסיים את הקריירה באורוגוואי וענה: "אני כל כך מעריך את המאמץ שהשקעתי כדי להגיע לטופ, ומעוניין להשאיר את הרושם הזה, ואם אחזור לכדורגל הדרום האמריקאי בגיל 37-36, אנשים יצפו ממני להציג את היכולת שלי מגיל 27 או 30. אז אם אני לא יכול לשחק ברמה הזאת, אני מעדיף שלא יגידו עליי שאני כבר לא כובש או רץ כמו בעבר. לכן אני מעדיף לשחק במקום פחות לחוץ מהכדורגל הדרום אמריקאי".
המקרה של זהבי הוא קצת שונה. מבחינתו הוא עדיין כובש כמו בעבר, עדיין רץ כמו בעבר, וממש לא נבהל מ"מה יגידו עליי", אלא חי בשביל זה. הוא בוודאי מודע לציפיות הגדולות, אבל ספק אם עובר לו בראש הפחד לאכזב, אלא להפך, הוא אוהב את האתגר ומתמסר אליו. ככל שיגידו יותר שהוא מעבר לשיאו, הוא רק ישקיע יותר ויעלה יותר דרוך. בניגוד לבניון-ברקוביץ'-רביבו, שציפו לנחיתה רכה והאמינו שהכל ילך להם קל, זהבי חוזר קצת מחוספס יותר. לא קל להגיע בתחושת כוכב, ואז לפגוש מגן צעיר מהפועל חדרה שלא רואה אותך ממטר ונכנס לך ברגל. אז או שאתה מתעצבן וממלמל "בשביל מה אני צריך את החרא הזה", או שאתה חורק שיניים ומת לשבור אותו בחזרה. נדמה שדי ברור מה הגישה של זהבי.
משפט המפתח הוא "אין לי כבר מה להוכיח". ברגע ששחקן מרגיש ככה, הסיפור גמור. כשספורטאי מרגיש שהוא כבר עשה את שלו, ולכן ראוי שיכבדו אותו ויוקירו אותו גם אם כיום הוא מקרטע, עדיף שיפרוש. עד עכשיו הראש של זהבי עבד אחרת. כל הזמן יש לו מה להוכיח. הוא שומע את האלון מזרחים למיניהם מקטינים אותו ומפקפקים בהישגיו, ורק רוצה לסתום להם את הפה. האיש מונע מנקמה.
לכן דבר אחד בטוח - הולך להיות מעניין. אין סוף כותרות, עניינים, פרשות. בכל מגרש אליו יגיע, יזכה לקבלת פנים עוינת, מרושעת. הצלחה גדולה לא הופכת אותך לאהוד. אוהדי הפועל תל אביב מתעבים אותו. אוהדי מכבי חיפה קיללו אותו אפילו כשהיה קפטן נבחרת ישראל. הוא עדיין מייצר פולמוס, מעורר אמוציות. קצת כמו בקאמבק של רונאלדו ליונייטד, הוא יהיה תמיד הסיפור המרכזי. אם הוא כובש, זה סיפור. אם הוא לא כובש זה גם סיפור, ולא פחות פיקנטי. הקהל, בכל אופן, מכור לשתי האופציות.
אבל המסביב, איזה כיף יהיה. דמיינו כמה עימותים יהיו לזהבי עם אוהדי יריבות, כמה ציטוטי ביקורת על התרבות הישראלית, כמה פוסטים באינסטגרם, עם רמיזות ואימוג'ים שננסה לפענח. כמה פעמים יספידו אותו, יירדו עליו, יגידו שזה נגמר. כמה פעמים ירוץ ליציעים עוינים, עם פיו פיו, תנועת השתקה וסתימת פיות.
הציפיות ממנו מופרזות. אוהדי מכבי תל אביב מחכים לו כמו למשיח, למרות שלקבוצה שלהם יש אינסוף בעיות אחרות. המינימום המצופה ממנו זה גול במשחק והחזרת האליפות, כל דבר אחר זו אכזבה. אבל הולך להיות כיף. כי אם יש משהו שהכדורגל הישראלי צריך לחשוש ממנו, זה אפאטיות, וזהבי הוא בדיוק ההפך. במידה מסוימת, הוא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לליגה הזאת. לא הגולים, אלא יותר העוררות, תחושת החיות, הכיף, הצחוקים, הבלגנים. כל מה שהוא התגעגע אליו.