קשה שלא לרחם על כריסטיאנו רונאלדו בימים אלה. הוא עובר השפלה פומבית. לא משתפים אותו, שמים אותו על הספסל, נותנים לו להתחמם ולא מכניסים אותו, אחר כך מענישים אותו, מאיימים עליו, פרשנים קוטלים אותו, אוהדים מלגלגים עליו, כותבי טורים מרחמים עליו. בניגוד לכל אדם נורמלי שנאלץ להתמודד עם הדעיכה הטבעית שלו בצורה פרטית ואישית - אצלו הכל גלוי וחשוף ונעשה לעיני כל, לקול מצהלות. כל העולם רואה את הפרצוף העגום שלו.
ניתן להעריך מה עובר עליו, מה עובר לו בראש. אדם שכל חייו היה במרכז הבמה, נאלץ עכשיו להיות מחליף זוטר ולחכות לתורו. מי שהיה הכוכב הכי גדול בכל מקום שבו שהה כבר 20 שנה, פתאום הופך לבעיה, לעול. בגיל 37 הוא רואה צעירים יותר מועדפים על פניו, ועושים עבודה טובה.
כבר שנים טוענים שהוא מעבר לשיאו, אבל גם ביובנטוס וגם בשנה שעברה ביונייטד הגולים היו התרופה להכל. הם היו משקיטים לו את המצפון, משקיטים את המספידים, אבל העונה כבש רק שער אחד. אפשר לדמיין כמה תסכול מצטבר לו בין משחק למשחק, כמה הוא מחכה לכבוש. ואז הוא מתחמם, לא מכניסים אותו, והוא נשבר, לעיני כולם. וכמו ילד, הולך הביתה.
בקיץ הוא רצה לעזוב את מנצ'סטר יונייטד, אבל לא הצליח. צ'לסי, פריז, באיירן, נאפולי, אתלטיקו, כולן דחו אותו. לא רצו להתעסק איתו. וכל הדחיות הן כותרות ראשיות, לעגניות. ההצעה היחידה הייתה מערב הסעודית, המקום בו כוכבי עבר פורשים. ברקע יש לו עוד מונדיאל על הראש. האחרון שלו. אם לאורך השנים הנבחרת הייתה הסלע שלו, המקום הבטוח שלו, הזירה שבה שבר שיאי כיבוש ונחשב לאל מקומי, לאחרונה גם בנבחרת הוא מקרטע. לפני כמה שבועות אפילו בפורטוגל ירדו עליו, גם שם טענו שהוא צריך לאבד את המקום בהרכב. אין לו במה להתנחם, במה להיאחז.
כמובן שאף אחד לא מדבר על העובדה שרק לפני כמה חודשים הוא וג'ורג'ינה איבדו ילד, בטרגדיה משפחתית-אישית שמשפיעה על כל אדם בצורה שונה, לפעמים נשארת איתם חודשים ושנים ארוכים, לפעמים צורבת לכל החיים, ואילו מרונאלדו הציפייה היא להתגבר ולהמשיך הלאה, להיות חזק, נחוש וממוקד, כפי שהיה כל החיים, כל הקריירה, לתת תפוקה למרות כל הקשיים.
הוא במצב בלתי אפשרי. בשלב הזה של הקריירה הוא צריך להשלים עם המגבלות שלו, למחול על כבודו, לחכות בצד להזדמנות שלו, להבין שהוא לא כל יכול, להתאים את עצמו לקבוצה, לוותר על האפשרות שישחק בכל משחק 90 דקות, לוותר על מעמדו ככוכב הראשי של ההצגה - או בקיצור, כל הדברים שהוא מעולם לא עשה. למעשה, בדיוק ההפך מכל העקרונות שהנחו אותו כל הקריירה. הוא אמור עכשיו להתנהג בניגוד לכל מה שהפך אותו לכוכב על. לוותר. להקטין את עצמו.
מההיכרות השטחית החיצונית שלנו עם רונאלדו, התחושה היא שזה חזק ממנו. הרצון לשחק בכל משחק, הגאווה העצמית, הדחף להוכיח כל הזמן שהוא מספר 1. אחרי שכל הקריירה היה מונע על ידי הדחפים האלה, על ידי מוטיבציה אינסופית, עכשיו הוא נדרש לרסן אותם. ייתכן שאנשים סביבו מנסים להרגיע אותו, להסביר לו שזה לא שווה את זה, שההתנהגות הזאת גם תקשה עליו למצוא קבוצה חדשה בינואר, אבל כאמור, זה חזק ממנו.
הוא יושב על הספסל, ולא מאמין. הוא נדרש להשלים עם העובדה שהקבוצה טובה יותר בלעדיו. שהיא נראית דינאמית יותר, נמרצת יותר, בוודאי שיעילה יותר. ייתכן שעוברים לו בראש משפטים כמו "לא ייאמן שראשפורד ומרסיאל ואנתוני משחקים לפניי, מי הם בכלל ומה עשו בקריירה שלהם, בכמה צ'מפיונס זכו, מי זה הטן האח הזה, מי יזכור אותו עוד כמה שנים, לא מגיע לי היחס הזה אחרי שנתתי את כולי לקבוצה הזאת, שכחו מה תרמתי", ועוד שלל משפטים של ספורטאי גאוותן. מסוג הדברים שעוברים בראש של כוכב על, כוכב כל כך גדול כשגם שהוא לא משחק הופך לסיפור של המשחק וגורר יותר כותרות מכל חבריו ביחד.
אומרים שהוא הורס את המורשת שלו, שהוא הסחת דעת שלילית, שהוא מגדיל את המחזור אבל לא שווה את הכסף, שהוא נזק, מפר איזון. בפברואר כבר יהיה בן 38, הסוף כבר מעבר לפינה. הוא עדיין מגיע ראשון, מתאמן הכי חזק, אבל מגלה שזה לא מספיק. הוא כבר יודע שבינואר יצטרך להתפשר. למצוא קבוצת ליגת אלופות שתרצה אותו, ככל הנראה מהדרג השני, ולכן לא תוכל לשלם לו את הסכומים שהתרגל אליהם. היא תקבל מיליוני עוקבים חדשים באינסטגרם ומיליוני חולצות שיימכרו, אבל גם כאב ראש לא קטן למאמן, עם שחקן שכל העיניים עליו. כוכב כל כך נדיר, כריזמתי ודומיננטי, שגם אחרי שהרוויח מיליארד דולר בקריירה, גם אחרי ששבר שיאי כיבוש וייזכר כאחד הגדולים בכל הזמנים למרות הסיומת המקרטעת, למרות שגם היום הוא המרוויח הבכיר באחת הקבוצות הגדולות והעשירות בעולם - עדיין יש מי שחושב עליו, וקצת מרחם עליו. הלוואי ויחזור לחייך, לפחות עוד פעם אחת, לפני שיגיד שלום.