אז למה אנחנו לא מופתעים מהסטירה של גיא לוזון בפרצופו של זיו מורגן?
קודם כל, כי מדובר בספורט, שהוא זירה אלימה ואמוציונלית. אנחנו מכירים לא מעט סיפורים על מאמנים אלימים ושיטות אימון אגרסיביות, אבל גם בכדורגל מופיעות מדי פעם "סטירות מוטיבציה" שכאלה, כשבאחד הפרומואים המפורסמים לליגה הארגנטינאית נראים שחקנים עולים למגרש מהמנהרה וכל אחד מהם חוטף סטירה לפרצוף ממנהל הקבוצה. כמובן שתמיד במצבים האלה מזכירים את בובי נייט, מאמן המכללות המיתולוגי, שהיה צווח על השחקנים שלו על הספסל בזמן שמחזיק להם ביד בצורה מאיימת, ומסביר ש"ברמת אדרנלין כזאת של בחורים בני 19, זו הדרך היחידה לפנות אליהם... כולם שומעים אבל רק בודדים מסוגלים להקשיב".
להגנתו של לוזון צריך להגיד שזו לא הייתה סטירה אלימה, כוחנית וסמכותנית שמטרתה הייתה להפחיד ולהשליט מרות. עם זאת, ברור שזו שיטת הדרכה שחלפה מהעולם. עצם העובדה שמזכירים את בובי נייט ממחישה עד כמה זו טקטיקה לא רלוונטית, שצורמת לצופה: אף פעם לא נעים לראות אדם מבוגר מכה בחור צעיר שתחת הדרכתו, גם אם לו ולהורים שלו זה נראה "חברי" ומובן מאליו.
ועדיין, נדמה שהסטירה הזאת הסעירה יותר את הציבור הרחב, ולא את האנשים שכבר שקועים בבוץ של הביצה. כי אנחנו, מעבר לעובדה שכבר קשה להפתיע או לזעזע אותנו, הרי אנחנו כבר מכירים היטב את בני משפחת לוזון. אין הכוונה להשמיץ משפחה שלמה, יסלחו לי הלוזונים הנורמטיבים, אבל לפחות אלה שבעולם הכדורגל זכורים לא לטובה, בעיקר בכל הנוגע לסגנון. אבי היה כוחני ומתנפל באופן קבוע על שופטים, איציק (מעבר למעורבות שלו בפלילים) היה אגרסיבי, ורק לאחרונה עמוס נראה חוגג במסיבת יום הולדת וכהלצה טוען ש"יאנוס בברוטאליות" מי שלא יעלה על הבמה. איזו מין הלצה זאת?
כמובן שאדם לא אחראי על מעשיהם של בני משפחתו, וזה לא צריך להכתים את גיא, אבל כן אפשר לומר שאלה היו ה"סנדקים" שלו בעולם הכדורגל, וסביר להניח שמעבר לעובדה שסללו את דרכו לענף והעניקו לו את ההזדמנות, מהם הוא גם ספג את הנורמות ואת הלך הרוח, שתמיד היה מאופיין בשילוב של כוחנות והתקרבנות. וזה כבר מסביר למה אחרי המשחק אפילו לא עלה בדעתו להתנצל או להסתייג מהמהלך. כמו אבי ועמוס, גם גיא לוזון חי בתחושה של "אל תבלבלו לי את המוח".
אומנם ביום שאחרי המשחק הוא זיהה את הסערה התקשורתית, אולי גם קיבל "המלצה" מאנשי ההתאחדות לצנן את הרוחות - אבל באותו ריאיון אחרי משחק הוא נשמע די כן כשאמר "זו לא סטירה, זה ליטוף.. כשאני נותן סטירה, זאת סטירה, מרגישים אותה". כמה סטירות אתה כבר נותן, אדוני המאמן? האם התגאית עכשיו שאתה יודע להרביץ חזק? אותו אוהד של מכבי פתח תקוה, שגיא איים עליו "אשחט אותך, ארצח אותך" היה באמת צריך לחשוש?
אבל כמו שנהוג להגיד במקרים האלה, "זה גיא", כך שהבעיה במקרה הזה היא לאו דווקא עם גיא אלא עם האנשים שבחרו דווקא בו לאמן את הנבחרת הצעירה של ישראל. לאחרונה איל ברקוביץ' סיפר על שיחה שהייתה לו עם יו"ר ההתאחדות, כשהציע את עצמו לתפקיד מאמן הנבחרת. לדברי ברקוביץ', חסון אמר לו "מבחינתי זה בסדר, לך דבר עם שינו". שינו אמר לו "מבחינתי זה בסדר, לך דבר עם שטרן". חלובה אמר לו "מבחינתי זה בסדר, אבל...", ובסוף זה לא עבר. סיפור קטן, שולי, אנקדוטי, שממחיש חלק מההתנהלות, את ה"מנגנונים" ואת דרך קבלת ההחלטות. אז מבינים למה אנחנו לא מופתעים מהסטירה של גיא לוזון בפרצופו של זיו מורגן?
פעם "נבחרת ישראל" היה מונח מכובד. משאת נפשו של כדורגלן. מוסד ממלכתי. בגלל אותה ממלכתיות, פעם אוהדים לא העזו לשרוק בוז לשחקנים בנבחרת, גם אם תיעבו אותם. אבל גם פעם לא היו מעזים לזמן את עומר אצילי לנבחרת.
כששחקני נבחרת הנוער הסתבכו בפרשת קובלנץ, המבוכה הגדולה הייתה כי זה קרה במסגרת הייצוגית המחייבת. כי הם ייצגו את המדינה. הייתה תחושה של קלון. בעקבותיה המעורבים הורחקו מהנבחרת. אבל מאז הנורמות הידרדרו. אין חשיבות לנראות ציבורית. פעם המדינה געשה מפרשת נערות הליווי ומעשים נלוזים בחדרים, היום המאמן עצמו כבר מתבדח על בילוי מפוקפק בבוקרשט בשידור חי בטלוויזיה. אין טעם להתעסק בתדמית, בערכים, רק בתוצאות. מאמן יכול להיות אדם עם תדמית בעייתית, לאיים על אוהד "אשחט אותך", להחטיף לשחקן שלו, וכלום, מה זה משנה, העיקר הניצחון. על אפכם ועל חתמכם.