המנטרה הקבועה באולימפיאדות היא שבכל תחרות צריך לשלב אדם "רגיל" כדי לתת פרופורציות לקהל, כדי להמחיש עד כמה הספורטאים האלה קופצים גבוה ורצים מהר. אצלי הדבר הזה ממש קרה עם האופניים ברחובות תל אביב. הג'ירו התארח בישראל, והרוכבים הטובים בעולם עברו בבית שלי, במסלול שלי, ברחובות שבהם אני מדווש כל חיי. זכיתי לראות מקרוב את המהירות שבה החיות האלה דוהרים, באותם קטעים שבהם הייתי בטוח שאני מיומן. ראיתי אותם לוקחים סיבובים במהירות בלתי נתפסת כשהם צמודים אחד לשני, מאיצים בביטחון ובתעוזה, בדיוק באותם סיבובים שבהם אני מאט בזהירות. הם נראו יצורי על, בזמן שחיכינו לעודד אותם ברחוב, והם חלפו על פנינו בהבזק של שנייה, חייזרים מכופפים עם קסדות מחודדות.
הג'ירו אמור היה להיות כרטיס הכניסה של ענף האופניים לישראל, אחרי הפקת הענק שנחתה פה, עם שלושה ימי שידורים ודיווחים בלתי פוסקים. אבל מדינת ישראל הפטריוטית החמודה שלנו לא באמת התעניינה באופניים, אלא בעיקר באיך רואים אותנו ומה אומרים עלינו בעולם. רבבות ישראלים עמדו בדרכים ועודדו את הרוכבים, אבל בעיקר עודדו את עצמם. התקווה הייתה שיהיו בכל זאת כמה ישראלים שהמראות האלה ייחקקו להם בראש, כי ככה זה עובד. בשביל להעריך ענף ספורט, אתה חייב לחוות אותו על בשרך, לצפות בו במו עיניך מקרוב, לחוש, למשש, לשמוע את צלילי שרשאות השיניים מסתובבות, להרגיש את משב הרוח.
ואם מדברים על כוכב אחר, בסוף השבוע שעבר קופנהאגן אירחה את פתיחת הטור דה פראנס. כל רוכב אופניים ישראלי שנוחת בבירת דנמרק ומתחיל לרכוב ברחובות העיר, זוכה לחוויה מפתיעה שזורקת אותו לעולם אגדות. כל מי שבכבישי ישראל ומדרכותיה מתמודד עם התנהגות פרועה ומאיימת של רוכבי האופניים, נדהם לגלות מציאות אלטרנטיבית, שבהם השבילים הם לא רק רחבים ומסודרים ומופרדים ומושקעים, אלא גם הרוכבים עצמם כפופים לחוקי התנועה. הם אדיבים וזהירים. עוקפים רק משמאל. הם מאותתים, למען השם, מאותתים! מרימים יד ומסמנים לאן יפנו, כדי לשמור על סדר. והדבר התמוה מכל: ברמזורים הם עומדים בטור. לא נעמדים לרוחב על שפת הכביש בשורה כדי להיות ראשונים, אלא מחכים לתורם, אחד אחרי השני. עצוב לגלות עד כמה התנהגות אלמנטרית כזאת תופסת אותנו בתדהמה.
וכשזו המציאות, כשאופניים הם דבר בסיסי בהוויה שלך, אפשר להבין אחר כך למה הגיעו רבבות אנשים רק להצגת הרוכבים בגני טיבולי שבמרכז העיר. כמה דנים נחמדים הגיעו למקום במיוחד רק בשביל הזכות לצפות ברוכבים נעמדים על הבמה ומנופפים לקהל. למחרת, ביום הראשון של הטור, בקטע נגד השעון, בגשם שוטף, תושבי קופנהאגן מילאו את המסלול. הכרוז הציג את הרוכבים אחד אחרי השני, נתן מילות הקדמה על כל אחד מ-180 המתחרים, והקהל עודד והריע בהתלהבות. מדי פעם התשואות גברו, הלא הם מכירים את הדמויות, מבחינים בין פיליפסן ליאקובסן, זוכרים את ההישגים. נהנים רק מההזדמנות לעמוד לצד המסלול ולהריע.
בישראל כמובן המצב הפוך. אפשר לדמיין את הזעם בציבור אילו היו סוגרים בשבת את אחד מכבישי הצפון לטובת תחרות אופניים, ולגרום לפקקים ועומסים בשביל "ההזויים האלה". מי מאיתנו לא נתקל בהם בשבת בבוקר על שולי הכביש, באמיצים הבודדים שמסכנים את עצמם, כמה חריגים הם נראים. בדיוק בגלל זה קשה לעכל את הקבוצה "ישראל פרמייר טק". לא ברור מה הקשר שלה לפה, לכל ההוויה הישראלית, שרחוקה בכל מהותה מעולם האופניים המתקדם, שלפחות בטור דה פראנס גם משדר עושר ויוקרה.
לכן היה נחמד לחוות מקרוב את המאמץ שכרוך, את ההשקעה בקבוצה. לראות עשרות טכנאים מטפלים באופניים, בכל פרט קטן. לראות אותם מקרצפים את הצמיג עם סבון, מצחצחים את השרשראות, מדקדקים על כל פרט ופרט, במקצוענות לא ישראלית. להבין פתאום בצורה מעמיקה יותר מהי הכנה לקטע, מה לומדים וכמה אוכלים. להבין מה משמעות המשפט "עומר גולדשטיין ייאלץ לפספס את הטור בגלל חשש לקורונה", לקלוט איך אימונים מפרכים וציפייה של שנה שלמה לרגע הזה נמחקו. ואז גיא ניב מוקפץ במקומו, ולמחרת לראות אותו מתאמן כמו חיה לקטע הראשון, שנגד השעון. לצפות בו מתחמם על "אופני כושר" נייחים, מפדל כמו משוגע כדי לשמור על דופק גבוה, עוד לפני שהוא בכלל מתחיל.
ואז השבוע סיימון קלארק האוסטרלי מנצח קטע עבור הקבוצה הישראלית, ושוב עולה השאלה מה הקשר של הקבוצה הזאת לישראל. הרי הרוכבים גויים. המאמנים זרים. המנהלים הספורטיביים מאירופה, סילבן אדאמס קנדי. אבל הבעלים שלה ישראלים. חלק מהרוכבים שלה ישראלים. יש לה מאמנים ישראלים, קבוצת פיתוח וטיפוח ישראלית, מנהלים ישראלים. כמובן, השם שלה.
ובכלל, הקשר הישראלי הוא רק בונוס. מספיק להיות חובב ספורט בשביל לדעת להעריך את ההישג של קלארק, שבגיל 35, כשהוא כבר על סף פרישה וייאוש, מצליח למצוא קבוצה שתאמין בו וזוכה בקטע אחרי פיניש דרמטי, אחרי קילומטר אחרון שבו הפגין מיומנויות פיזיות ומנטליות של ספרינטר. או כדי להבין את הדרמה שעוברת על כריס פרום בימים אלה, אלוף הטור ארבע פעמים בעבר, ספורטאי עם ראש של אלוף, לב של אריה ורגליים פצועות. או כדי להבין את העליונות המופלאה של טאדיי פוגאצ'ר, שרוכב עם הדבוקה, ופתאום מחליט להאיץ ומשאיר את כולם מאחור כדי להמחיש מה ההבדל בינו לבין הרוכבים הטובים בעולם.
לפעמים זו תמונה שעושה את ההבדל. רגע קטן, שמייצר חיבור רגשי, וממחיש את המציאות המורכבת. כמו למשל התמונה של גיא ניב, אחרי הקטע החמישי, כשכל הפנים שלו מלוכלכים ומכוסים בעפר, משילוב של זיעה ומים ואבק. כפות הידיים שלו מדממות אחרי שאחז בכידון לאורך 157 ק"מ מפרכים, שכללו 19 ק"מ של נסיעה בלתי אפשרית על אבני שפה. אפשר ממש לדמיין את המאמץ על הגב, על הגוף, בזמן שאתה מפדל על כביש פתלתל, מתחרה מול הטופ של הטופ. ובכל זאת הוא מחייך, מסופק, גאה בחברו, גאה בעצמו על שסיים עוד קטע, גם אם זה במקום ה-121. עוד ניצחון קטן בשבילו, לענף, לישראל.