כמעט 7,000 אוהדי מכבי חיפה היו השבוע בפריז וראו את הקבוצה שלהם מפסידה 7:2, וכמעט כולם יגידו לכם בנחרצות שהיה להם אחלה טיול ויופי של חוויה ובסך הכל הם נהנו ובילו, למרות התבוסה. איך זה הגיוני? להלן כמה מסקנות:
כדורגל זה חוויה שהיא הרבה מעבר למשחק עצמו. היא הרבה מעבר ל-90 הדקות הקצרות, שסביבן סובבים חיים שלמים. היה להם כיף, כי אלה היו ימים של חוויה. כל נסיעה למשחק חוץ היא אירוע מגבש ומרגש, מעצם מהותו הבסיסית. תמיד מדובר במסע נחמד, של חברים או בני משפחה. הפעם הם נסעו לאחת הערים היפות בעולם, פגשו את אחת הקבוצות המפורסמות, מול הכוכבים הגדולים ביותר. החוויה הייתה כל כך נעימה, שהתוצאה הייתה שולית.
ולמה היא הייתה שולית? כי אוהדי מכבי חיפה בימים אלה במוד של אסירי תודה. טוב להם. הם רואים רק את החיובי. אחרי שעברו שנים כל כך קשות, עם כל כך הרבה מפלות, הם יודעים להעריך את הרגע. מתישהו ההצלחה נתפסת כמובנת מאליה, אוהדים מתחילים להיות מפונקים וחמדנים, אבל אוהדי חיפה עדיין לא שם. הם זוכרים את הימים הקשים, כי הם ממש לא רחוקים. רבים מאלה שישבו ביציע בפריז, חוו מפלות צורבות רק לפני שלוש או ארבע שנים. כרגע הם מחבקים את מה שנותנים להם ומתמוגגים. וזה יפה, ונחמד.
למרבה הצער, לא מובן מאליו שאוהדים מאוהבים בקבוצה שלהם. כלומר, בקבוצה הנוכחית. הם כמובן אוהדים שלה, עוקבים אחריה, מכורים אליה, אבל כמה אוהדים יכולים להגיד בלב שלם שהם אוהבים את הגרסה העדכנית של הקבוצה שלהם? הרוב המכריע לא. אוהדי בית"ר ירושלים והפועל תל אביב, אוהדי בני יהודה והפועל פתח תקוה, אוהדי מכבי נתניה והפועל חיפה ועד לפני יומיים גם הפועל באר שבע, לא קל למצוא מאושרים ומרוצים. רוב האוהדים הם אנשים מרירים, חמוצים ומאוכזבים, שחווים כאבי לב ומפלות ומתחרטים ומקללים את ההחלטה הארורה להיכנס לסיפור הזה. זה לא רק העניין של הלוקסוס לאהוד קבוצה גדולה; נדירים הם הרגעים של ההתלהבות הגדולה, הגאווה האמיתית, רגעי הנחת. אוהדי חיפה בזון.
אגב, במאמר מוסגר, רגע לפני הבחירות, קשה גם שלא לתהות לרגע על עניינים שקשורים ליוקר המחייה, ולשאול איך למרות שכולם פה מתבכיינים ומתלוננים, עדיין ל-7,000 ישראלים יש את התקציב והלוקסוס לעזוב הכל ולשים כמה אלפים טובים בשביל משחק כדורגל. ואין הכוונה לטעון שזה בזבוז כסף, חלילה, ספק אם לאנשים כמונו יש השקעה נכונה ונבונה יותר מאשר נסיעה שכזו, וצבירת חוויה שתישאר עמם חיים שלמים. ועדיין, זה ממחיש את האופוריה, את גודל הרגע, הרי בטוח עבור רבים זו הייתה החלטה כלכלית חסרת אחריות.
כי במקביל, יש צד נוסף להתרגשות מהמשחק בפריז, למרות התבוסה 7:2, והיא כמובן רגשי הנחיתות של האוהד הישראלי, שכל כך מתמוגג לשחק מול ניימאר וליאו מסי, עד שלא אכפת לו שיעשו לו משולשים ברחבה ויחגגו לו עם שביעייה מול הפנים. אם מדברים על אוהדי חיפה שיודעים להעריך את הרגע, אז בוודאי שהאוהד הישראלי שרגיל להפסיד עם הנבחרת שלו לסקוטים ומקדונים אפורים מתמוגג מעצם הזכות לשחק מול קיליאן אמבפה.
אנחנו הרי מכירים את פריז סן ז'רמן, ולא זכור לנו שהיא כובשת שביעיות בתדירות גבוהה, גם לא מול יריבות צנועות מהליגה או מאירופה. לקראת הסיום מול חיפה, פריז כבר ממש השתעשעה, עם עקבים ברחבה ומסירות פדלאדה, היו שם רגעי מבוכה קלים, אבל ישראלים עדיין בשלב של "שיואו איזה גול של מסי" במקום להיצמד ולשמור עליו. התגובות מזכירות יותר מדי ימים שלעגנו להם בעבר, של מדינה קטנה מתרגשת מהגול של סטלמך אחרי שהיא נוחלת הפסד הרואי לברית המועצות.
אז למה אוהדי מכבי חיפה בכל זאת כל כך נהנו? כי הסיפור הוא מורכב יותר, גדול יותר. כי הכדורגל המחיש מה אנשים מחפשים בחיים, מה הם מבקשים וצריכים, והמשחק הוא רק תירוץ, פלטפורמה. בסופו של דבר מדובר באבא, שלוקח את הילדים לטיול קצר באירופה. ילדים, שזוכים לקצת זמן איכות עם אבא, שפחות עצבני מהעבודה. טיול חבר'ה, שפורשים לכמה ימים מהשגרה המגעילה ומתערבבים באירופה, מבלים ביחד, קונים קצת, מתפנקים, שותים בירות, יושבים בבתי קפה. אחר כך הולכים בתהלוכה, ופשוט שרים שירי אהבה, כולם ביחד. וכן, אסירי תודה. כן, רואים את הטוב.
ואז נכנסים למגרש, הגדול והיפה, ומתרגשים. ממשיכים לשיר. אחר כך גול קטן שמציל את כבודם לרגע, ומתחבקים. ואז עוד גול משום מקום, עוד זריקת אנרגיה, ושוב מתחבקים. כמה כבר מזדמן לאדם להתחבק בכאלה אמוציות במהלך חייו, כמה יוצא לו לשיר בקולי קולות ביחד עם אבא? האם זה לא שווה את הכל, רק בשביל לקבל חיבוק? הכדורגל הוא אכזר, ההצלחות זמניות, כדאי להעריך כל רגע. החיים קצרים, מלאים בקשיים, מי יודע מה יגיע מחר, כדאי לנצל כל סיבה למסיבה. אוהדי חיפה הצליחו לעשות את זה השבוע, וזהו, זה הכל. איזה כיף.