תמיד מעניין לדעת האם שאר הנבחרות שבדרג ד' מלקות את עצמן באותה עוצמה כמו נבחרת ישראל. האם גם בבוסניה, סלובניה וצפון מקדוניה האוהדים יוצאים מדעתם אחרי הפסד למדורגת הראשונה בבית, הפייבוריטית הברורה? האם גם במונטנגרו, אלבניה ובולגריה ממשיכים הפרשנים לבקר את המאמן או את ההרכב או את המערך שלו, מתוסכלים מעוד איזו החלטה חסרת חשיבות בזימונים לסגל? האם גם בבלארוס, גאורגיה ולוקסמבורג מוצאים את עצמם מופתעים בתחילת כל קמפיין מהעובדה שבמהלך החודשים הספורים שחלפו מאז הקמפיין הקודם הם לא הצליחו להדביק את הפערים, ועדיין מפגרים בכל אספקט של כדורגל?
אם מחפשים רגע מייצג מהמשחק האחרון, אפשר למצוא אחד במחצית הראשונה: חאתם עבד אלחמיד הצליח להשתחרר משחקן דנמרק באלגנטיות, העביר את הכדור מאחורי הרגליים במיומנות טכנית, זכה לתשואות נלהבות מהקהל, ניסה להמשיך את המהלך ולהוציא התקפה, אבל העביר כדור רוחב שטוח ומסורבל, שנחטף על ידי הדנים והוציא אותם להתקפה מתפרצת. המהלך הקצר הזה, שנמשך בקושי שתי שניות, הצליח לייצג את כל חוויית הנבחרת: היכולת הטכנית, המוגבלות הטכנית, ההתעלות הרגעית, ההתלהבות שנמשכת שנייה, האופוריה והאמונה שמיד נשברות ומתנפצות, ובסופן התפקחות ואכזבה.
למעשה אלחמיד, שהוא שחקן מצוין כמובן, הוא דוגמה מדויקת ליחס אל הכדורגל הישראלי: הוא אחד משחקני ההגנה הטובים שלנו, סביב חזרתו לישראל בינואר האחרון נרשמה התלהבות לא קטנה, כל אוהדי הקבוצות הגדולות קיוו שיבוא ויצטרף דווקא אליהם, אבל במציאות שוב התגלה הפער בין הפנטזיה למגרש, בין ההשתחררות הטכנית המרהיבה למסירה המסורבלת שאחריה. הרי למעשה אלחמיד היה בסך הכל שחקן סלטיק, סגנית אלופת סקוטלנד עם כל הכבוד, ולמעשה נתן כמה משחקים טובים במדי הנבחרת, ופתאום הציפיות ממנו מרקיעות לשמים, בדמיוננו הוא הפתרון לכל הבעיות, באנקר בהגנה - אבל הנה הוא לא מצליח להרחיק, כדור נופל לו על הגב, ודנמרק עולה ל-0:2.
כידוע, רמה נמוכה ואכזבות מקצועיות מעולם לא פגמו באהבה של אוהד הכדורגל הישראלי לקבוצה שלו. הוא ממשיך לתמוך בה חרף הכישלונות, ולמעשה כל ההפסדים ושברונות הלב מעניקים לאהדה שלו מימד רומנטי. אבל משום מה התהליך הזה מדלג על נבחרת ישראל בכדורגל. היא הפכה ללעג ומנקזת אליה את כל הכעסים והתסכולים של הענף. היא מאוסה ומבאסת סדרתית. תמיד ההתנהלות בה מעוררת חשדנות ופקפוקים. פרשנים ואוהדים ממהרים לחבוט בה, ואומנם זו ההתנהלות התמידית בכדורגל הישראלי (שידוע בתגובות קיצוניות), אבל בניגוד לקבוצות, הנבחרת לא נהנית מתמיכה והגנה של קהל נאמן. בבאר שבע טעת של אלחמיד מתקבלת בחיבוק. בנבחרת זה כתם. בדיחה. עצבים.
אפשר לשמוע את זה כבר במסיבות העיתונאים לפני המשחקים. בתקשורת מדברים בעיקר על רפאלוב ואלו שלא הוזמנו. מפקפקים בדרך המינוי של רוטנשטיינר. תוהים לגבי המערך, כאילו אם ישחק 2:4:4 או עם שלושה בלמים ישנה את יחסי הכוחות מול דנמרק. מביאים שחקני עבר, שיבהירו שפעם זה היה אחרת. הנבחרת מנחוסה עוד לפני שעלתה לשחק. ההפסד הוא המשך טבעי של התהליך.
אם נביט על העניין מזווית הורית, האוהד הוא אבא לשתי בנות: אחת הקבוצה ואחת הנבחרת, אחת אהובה ואחת מקופחת. אחת נהנית מאהבה עיוורת, השנייה זוכה לשיפוטיות וגערות. אין כלפיה שום חמלה. היא כבר הוגדרה ככבשה השחורה של המשפחה ומסומנת כבעייתית, ולכן חיה בתחושת תסכול מהיחס הלא הוגן. עם השנים זו כבר הפכה לנבואה שמגשימה את עצמה: הנבחרת מרגישה את השליליות שעוטפת אותה, ונסחפת אחריה. היא שומעת את התלונות על המאמן, על המערך, על בחירת הסגל, עולה למגרש בידיעה שמשהו בה לא בסדר, ומנציחה את הבעיה.
לכן ייתכן שהגיע הזמן לשנות גישה. ואם אין בנו את האנרגיות לגייס כוחות תמיכה, אולי אפשר לחפש קצת חמלה. לעבור לשלב הרחמים. להבין שהבת הבעייתית זקוקה לאפליה מתקנת. ליחס מיוחד. להביט אליה כילדה פגועה וטראומטית, שמסתכלת על אבא ונתקלת במבט מיואש. ששומעת אותו פונה אליה, ומזהה את הטון הכעוס והנרגן. ואולי פשוט צריך קצת לשחרר. לקבל. Let her be. להניח לה. להבין שזה מה שהיא יכולה, זה מה שיש, ואין טעם להתייסר, לכעוס, להאשים. זה יעזור לכולם.