"לפני שננתח את הבעיה, בואו נתחיל עם התסמינים. מבחינה מעשית, העיוות נראה ככה: חלק מזמן השידור של המשחק, אני בכלל מכבה את המסך. מכבה! אני לא מדבר פה על אוהד עצבני, לחוץ, כוסס ציפורניים, מקלל, מכה על הספה, משתגע, מתחרפן, צועק על המסך, מי שנעמד ופוסע הלוך ושוב בתוך החדר, מסיט את המבט, נעמד באיזו פינה ומצמיד לפה ספר תהלים או קמע מטופש, כל התגובות המוגזמות שכבר נראות סטנדרטיות ומתקבלות בהבנה על אף שהן מופרעות לחלוטין וחסרות פרופורציות; אני מדבר פה על אדם שאשכרה מכבה את המסך, ובוחר להפסיק לראות. מישהו שלא עומד בלחץ, נותן לעצמו כמה דקות להירגע. מחשיך, נושם קצת, ורק אחרי כמה דקות חוזר.
"וכן, אני מבין את האבסורד. הרי מה הטעם לכבות? למה לא לראות? מה זאת השטות הזאת? הרי זו הסיבה ששלשמה התכנסנו, לא? המשחק. האירועים עצמם. כל השאר הבל הבלים. דיבורי סרק. בלבולי ביצים. לזה חיכינו, להכרעה על הדשא, לבעיטות ולמסירות, לתיקולים וההצלות, זה העניין, זה הדבר, הגולים, הניצחון וההפסד, זו המהות. אבל יש רגעים שבהם זו הבחירה הקלה והנכונה. מנגנון הגנה. בריחה מהתמודדות. מפלל לקצת שקט, להקלה, לדממה, לגרום לזה להיפסק, ומכבה.
"ובאמת, אני איש מבוגר. יודע שזה רק כדורגל. יודע שזה בידור. שזה רק משחק. יודע שהשחקנים האלה מחר יעברו לקבוצה אחרת. האמינו לי, אני מבין את העסק. יודע ש"צריך לקחת בפרופורציה". אז מה? הראש נמצא בערפול, בחוסר שליטה, הגוף עובר השתלטות חיצונית. אפילו השטיקים הקלאסיים לא עוזרים: ניגש לחדר של הילדות, מביט בהן ישנות, ממלמל ש"הכל שטויות, העיקר שהן בריאות", חוזר לסלון, ונלחץ ממכבי פתח תקוה. רואה איזו החמצה, או הזדמנות ליריבה, או סתם איזה איבוד כדור רשלני, ומתחרפן.
"שיהיה ברור: ללכת למשחק, לשבת באצטדיון, לנכוח באירוע - זה יותר קל. כשאתה ביציע, אתה חלק מההתרחשות. יש לך השפעה. אתה בפנים. אתה שם. הלחץ מתפוגג. אתה משפיע על האירועים עם האנרגיות שלך, הצעקות שלך, בנוכחות שלך. בבית זה תסכול, חוסר אונים. הלוואי והיה לי את האומץ ללכת לאצטדיון.
"את העובדה שאני רואה משחקים במיוט, בדממה מוחלטת, את זה כבר אין טעם לציין. אם אני פקעת עצבים, הדבר האחרון שאני צריך זה גם לשמוע שדר ופרשן. כל מילה שלהם מקפיצה אותי בזעם, וברגעים האלה כל הסחת דעת היא מבורכת. לפעמים התשובה היא ללכת לשטוף כלים. נותן למים לזרום, עובר לאט לאט צלחת צלחת, מזלג מזלג, מתרכז בבועות הסבון, מחפש איזה זן שלא קיים בי, מחכה שהזמן יעבור. והוא לא.
"זה לא קשור לזהות הקבוצה שאני אוהד, לאופי שלה או למסורת שלה. זה לאו דווקא קשור למאבק האליפות הספציפי של השנה, שנראה צמוד מתמיד. זה עניין של אופי של בן אדם, שמטבעו לחוץ. חושש. חרדתי. בגלל זה כבר מזמן הוריתי לאשתי שלא תתקשר אליי כשאני בעבודה, אלא רק תשלח לי הודעות. אחרת, בשנייה הקצרה שבין צלצול הטלפון לתחילת השיחה, אני מדמיין את הנורא מכל. כשאני יוצא מהבית לשעתיים בלי טלפון, אני בטוח שאחזור ויחכה לי מבול של הודעות. "איפה היית? לאן נעלמת? כולם מתו".
"אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה? מה הטעם? הרי אין יעד, רק מסע. יש אליפות, אין אליפות, אבל אז מתחילה עוד עונה. אין לזה סוף, אין הקלות, לופ נצחי של שמחות ותוגות. האם זה שווה את זה? הרי זה לא נגמר. אבא שלי מספר שזה קורה לו גם בעשור השמיני לחייו. שהוא צועק על נערים אלמונים. שהוא נפגש עם חברים, והם מתרגזים ביחד. אנשים שכבר עברו הכל בחיים, עליות ומורדות, שמחות ואסונות, ועדיין מתרגשים מהשטות הזאת, מהמשחק הזה, מהליגה המטופשת בעולם. האם האפשרות לשמחה נדירה שווה את הסיכון של שיברון לב? למה החיים לא יכולים להיות כמו באולימפיאדה, כשאני מפרגן לכולם? משקיף מהצד ונהנה מההתרחשות? שמח בשביל המנצחים וכואב עם המפסידים, חי את הדואליות בכיף שלי?
"הרי רוב האוהדים רוב הזמן סובלים. רק קבוצה אחת לוקחת אליפות, השאר נאלצות לראות אותה חוגגת. גם אם אתה אוהד קבוצה גדולה, ברוב העונות לא תזכה בתואר. אם אתה אוהד קבוצה בינונית, נועדת לבינוניות. אם אתה אוהד קבוצה קטנה, נגזרת למאבקים. אז מי הם אלה שאמורים ליהנות? מי הם כל הקלילים והנינוחים, שמרשים לעצמם להתרברב לפני משחקים, צוהלים ושמחים, באיזו סביבה משוחררת הם גדלו?
"נרקומנים שמכורים לסמים קשים מספרים שזה סיוט מתמשך: הם סובלים לפני השימוש, סובלים במהלך, סובלים אחרי, הכל מלווה בסבל, בכאב פיזי ובייסורים, אבל בתווך - בתווך יש כמה דקות של עונג ששוות את הכול, שגורמות להם לחזור לזה אחר כך שוב ושוב. איפה הדקות שלנו מסתתרות? מתברר שמדי פעם מצליח להתגנב לו איזה רגע מתוק, עילוי מפתיע, סיפור הרואי, חיבוק חם, הקלה שמשתחררת, ובעיקר גאווה, גאווה להסתכל על השחקנים שלך שבניגוד אליך לא קרסו ונשברו וסבלו מרגליים רועדות ולב שביר, אלא הסתערו על ההר וכבשו אותו, וכולך פליאה והערכה. אני באמת תוהה אם זה שווה את זה".