הסיפור של שקארי ריצ'ארדסון מרתיח. הוא מעורר תחושות של תסכול והחמצה, חוסר אונים, אי צדק. שילוב של זעם ועצב על מציאות אכזרית. אתה רוצה לבכות איתה ולגעור בה. להניח לה יד מנחמת על הכתף, ובמקביל לנזוף בה. לזעוק על העוול, ולהבין שאין ברירה, זה היה הדבר המתבקש לעשות, גם אם לא הגון. אפילו דוברת הבית הלבן, שזו המיומנות שלה, התקשתה למצוא את המילים הנכונות. "זה פשוט מבאס", אמרה.
זאת כנראה העובדה שאנחנו לא יודעים מי אשם יותר, או על מי לכעוס יותר. אולי על ריצ'ארדסון, ספורטאית עם יכולות נדירות שהייתה על סף הרגע הגדול בחייה, ובכל זאת עישנה מריחואנה חודש לפני המשחקים האולימפיים ודפקה לעצמה את החלום בהחלטה מטופשת וחסרת אחריות. אולי להתרגז על החוקים השמרניים והמיושנים, שעדיין כוללים את המריחואנה ברשימת החומרים האסורים. אולי להאשים את איגוד האתלטיקה האמריקאי, שלא מצא דרך לאפשר לאחת הרצות המהירות בהיסטוריה לנסוע לטוקיו. הכל מתסכל ומרגיז, הכל מרגיש מטופש ומיותר.
זאת כנראה הידיעה שהיא לא ניסתה לרמות. היא לא לקחה חומרים משפרי ביצועים. לא שיקרה, לא ניסתה לנצח בגניבה, לא הערימה על היריבות שלה, לא בגדה בערכים של הספורט. היא בסך הכל בערב, אחרי יום ארוך של אימונים, התיישבה בסלון והדליקה ג'וינט. עישנה מריחואנה במרפסת. בחורה בת 21, שעוברת ימים מטורפים, שתוך כמה שבועות הפכה מאתלטית אלמונית לתקווה האמריקאית לטוקיו, מנסה להירגע קצת, להשקיט את המחשבות, לברוח לכמה רגעים.
לדבריה, זו הייתה הדרך שלה להתמודד עם מותה של אמה הביולוגית. כך היא מגדירה את אמא שלה, "אמי הביולוגית". עוד בחורה צעירה, שגודלה על ידי הסבתא והדודה, ו"מגלה" (מעיתונאי!) שאמא שלה מתה. עוד בחורה צעירה, שמגיעה מרקע לא פשוט, ופתאום עושה "קפיצה מטאורית", כמו שנוהגים לומר במדורי הספורט, בלי להבין את המשמעות וההשלכות. מי שנחשבה במכללות רצה עם הרבה פוטנציאל, קובעת לפתע את הזמן השישי בטיבו בהיסטוריה ב-100 מטר, כמה חודשים לפני האולימפיאדה. פתאום היא בכותרות, התקשורת עליה, צלמים עוקבים אחריה לסופר. או אם לדבר במונחים שלה ושל הדור שלה, בכל בוקר היא מגלה עוד עשרות אלפי עוקבים חדשים באינסטגרם. מיליון נוטיפיקיישנס על כל סטורי. היא מרגישה את הציפיות, את הלחץ, המתח, ועדיין מסיימת ראשונה במבחנים האמריקאיים לטוקיו. "אני רק בן אדם", אמרה אחרי ההשעיה, "פשוט רצה קצת יותר מהר מכם".
כבר הרבה שנים ספורטאים מציפים את העומס הרגשי עליהם, את המתחים והלחצים, את הבעיות הנפשיות. נאומי אוסקה הציתה סערה כשסירבה להתייצב למסיבות עיתונאים כי זה גורם לה להתקפי חרדה. לא כולם מייקל ג'ורדן, שכל דבר רק מגביר להם את המוטיבציה והופך אותם לטובים יותר. לא כולם אטומים כמו ליאו מסי או שאפתנים משוגעים כמו רונאלדו. בכל פעם חובבי הספורט נדהמים מחדש לגלות כמה שברירית ועדינה יכולה להיות הנפש של ספורטאי חסון. במקרה של שקארי ריצ'ארדסון, המהירות על המסלול מתווספת לחיצוניות מרהיבה. שיער כתום. תסרוקות מוזרות. ריסים, ציפורניים, סטייל, צבעוניות מהפנטת. הכל משדר קול, קור רוח, שובבות נעורים, תרבות היפ הופ קלילה. אבל כנראה שזה אף פעם לא פשוט כמו שזה נראה. בחורה צעירה, שכל החיים שלה התהפכו, מחפשת שקט, משהו שיפיג את הלחץ. מה יותר טבעי משאכטה. באורגון, המקום שבו נתפסה, זה אפילו חוקי.
לאיגוד האתלטיקה לא נותרה ברירה. אילו היו מכופפים עבורה את החוקים, זה לא היה הוגן. הייתה להם אפשרות למצוא לה מקום בנבחרת השליחות, אבל אז לא היה הוגן כלפי הרצות האחרות. השמרנות האמריקאית וההקפדה על החוקים יכולה להטריף, אבל זה מה שהופך את אמריקה למעצמת ספורט. "זה קורע לב, אבל חוק זה חוק", אמר הנשיא ביידן, שנדרש גם הוא להתייחס לפרשה, אבל ברור שהבעיה היא עם החוקים עצמם. WADA (הסוכנות העולמית נגד סמים בספורט) כבר הצהירה שמריחואנה לא משפרת ביצועים. בדיוק בגלל הסיבה הזאת, אלכוהול הורד מרשימת החומרים האסורים. WADA אף הודו שמריחואנה נכללת ברשימה רק בגלל שיקולים פוליטיים, כדי לא לצאת נגד ממשלות מקומיות. בליגות המקצועניות בארה"ב ביטלו את בדיקות המריחואנה לספורטאים כי הבינו את המציאות. האולימפיאדה אמורה לכנס את הספורטאים הטובים ביותר, אבל כמה חוקים שרירותיים ומיושנים מונעים את זה.
הפרשה עוררה זעם בארה"ב. מאות אלפים חתמו על עצומות לשיתופה במשחקים. ספורטאים, פוליטיקאים וסלבריטאים יצאו להגנתה. זה הפך לסוגיה ציבורית, שכללה גם טענות לגזענות ואפליה נגד שחורים. אבל ריצ'ארדסון הגיבה בצורה בוגרת. "אני רוצה לקחת אחריות על הפעולות שלי", אמרה, "אני יודעת מה עשיתי ומה אני לא אמורה לעשות. אני יודעת מה אסור, ובכל זאת קיבלתי את ההחלטה הזאת". זה רק הפך אותה לאהובה ומוערכת יותר, ורק הגביר את התסכול.
אבל כמה בגרות אפשר לצפות מבחורה בת 21? ככל שהשנים עוברות, הספורטאים נראים לנו צעירים יותר ויותר. כדורגלן בן 19 כובש שער מכריע, ואתה יודע שהוא לא יודע להעריך את הרגע, להבין שזה אולי שיא חייו. בגיל 21 קאי האברץ כובש שער ניצחון בגמר ליגת האלופות ואומר "כל החיים עבדתי בשביל הרגע הזה, זה חלום חיי", ומתחשק לך לנער אותו, איזה חלום ואיזה חיים, אתה ילד. ייתכן ששקארי תקלוט את גודל הטעות שלה רק בהמשך. אנחנו מתחרפנים כבר עכשיו.