מה בסך הכול ביקשנו? מערכת ה-VAR רק מגבירה את חוסר האמון בשופטים

המטרה של ה-VAR הייתה להגביר את תחושת הצדק בכדורגל ולמנוע עוולות, אבל לאחרונה המערכת מייצרת תוצאה הפוכה: האמון בשופטים נפגע, תחושת התסכול גוברת, וההחלטות של שופטי המסך מקוממות הרבה יותר מאלה של קוון מוגבל. ככה זה כשצריך לפרש את החוק

  • VAR
תקציר: הפועל חיפה - מכבי תל אביב 2:0 (ספורט 1)

מה בעצם הייתה המטרה של ה-VAR? ליצור צדק, או לפחות להגביר את תחושת הצדק. למנוע טעויות שיפוט, שהובילו לתסכול בקרב הקהל. לעצור רמאים וצוללנים ברחבה, לשים קץ לעוולות המקוממות שגרמו לקהל בבית לזעוק "איך ייתכן שכל העולם רואה את זה, והשופט לא?". כולם זוכרים מה הוביל לדרישה ל-VAR: ההילוכים החוזרים והטכנולוגיה הפכו את הפער לבלתי נסבל, הטעויות היו שקופות מתמיד. הכדורגל זעק לעזרה, והכנסת ה-VAR הייתה דבר מתבקש. אבל השנים חולפות, וה-VAR כל כך מעיק ומשבש, שהזעקה התחלפה. כעת, באופן אירוני, התוצאה הפוכה: שופטי המסך רק הגדילו את התסכול. בעיות העבר נראות זניחות וקטנות. עדיף כבר טעויות תמימות של שופט מוגבל, מטעויות מקוממות של שופטים מול מסך. לפעמים נדמה שתחושת הצדק פחתה.

זה לא שאנחנו שוכחים את העולם שלפני ה-VAR. זוכרים. כולם שונאים שגיאות וטעויות שיפוט. כולנו נכווינו מהן. מה שבעיקר היה מרגיז בהן, זו הידיעה שרובן יכלו להימנע. שופט שלא יכול להיות בכל פינה, שופט שמסתירים לו, שופט שמפספס אירוע מאחורי הגב, קוון שצריך להכריע גורל של משחקים על מילימטרים ושברירי שנייה - אילו רק היו מקבלים עזרה. "מה הבעיה לשים לו מסך, אוזנייה, משהו?", אמרנו בתמימותנו.

עוד בוואלה!

הפועל חיפה תעביר מכתב תלונה לאיגוד השופטים: "שדדו אותנו, חד משמעית"

לכתבה המלאה
כשיש זמן להסתכל ולבחון את התקרית לעומק ולפרש את החוק, ועדיין התשובה לא מספקת, אפשר להשתגע. VAR (צילום: מאור אלקסלסי, .)

לכל אוהד יש טעות שיפוט טראומטית. משחק שנהרס לו בגלל שגיאה קטנה. גולים שנפסלו, גולים שאושרו בחטא, עולם שלם שרואה שחקן צולל ומרמה ואין מה לעשות. חובבי הכדורגל ראו את עולם הספורט מתקדם עם הטכנולוגיה, ורק הם נשארו מאחור. בטניס נקודות מוכרעות על מילימטרים, בפוטבול בוחנים כל מהלך, בכדורסל בודקים את השעון ונלחמים על כל עשירית שנייה, ורק הכדורגל מפגר. ה-VAR אמור היה לעצור את הסיוט הזה.

היה ברור שההתחלה תהיה קשה. היה ברור שהשטף של המשחק ייעצר. ידענו שאנחנו לא אוהבים שינויים ונרתעים מחידושים. עם חלק מהבעיות השלמנו. התרגלנו כבר להרס הספונטניות, לפגיעה ברגש המתפרץ, לעובדה ששחקן לא יכול לחגוג שער בלב שקט, עד שהמשחק אשכרה לא מחודש. התרגלנו לשחקנים שמביימים את עצמם ומגיבים בתיאטרליות למצלמה, בתקווה שתקלוט איזה מכה קטנה שתוביל להרחקה. התאמנו את עצמנו למציאות מלאת חשדנות וספקנות, כשכל שער נבדק בדקדקנות - אבל התרגלנו, כמו שחקן שכובש ומיד מביט הצדה לראות אם הקוון מניף דגל, אלה הם חייו. מסתגלים. אנחנו גם מבינים את הצורך בשינויים בחוקה, בהתאמות למציאות חדשה. הרי אם לא היו שינויים, עד היום היינו משחקים עם שערים בלי משקוף, עם איסור לעשות חילופים או להוציא פצועים, בלי חוק הנבדל וכו' וכו'.

הצופה מרגיש שהוא כבר לא מבין ולא מכיר את החוקה. נבדל (או משהו) (צילום: צילום מסך, איגוד השופטים)

לא, אין לנו בעיה עם שינויים בחוקה והתאמות. הצעירים, למשל, לא יודעים את זה, אבל פעם לשוער היה מותר לתפוס ביד מסירה מחברו לקבוצה. היו מבזבזים ככה דקות שלמות, בלי בושה. פעם אף אחד מלבד השופט לא ידע מהי בדיוק תוספת זמן. כן, החוקים האלה שדרגו את המשחק. הבעיה היא כמות השינויים והמינון. אני, למשל, לא בטוח שאני יודע מה בדיוק אומר החוק בנוגע לנגיעת יד ברחבה ומתי זה פנדל. ואני מחזיק מעצמי חובב כדורגל די רציני. צופה במאות משחקים בשנה. עוקב באדיקות. שומע פרשנויות. עוקב אחרי העדכונים. ועדיין, רואה נגיעת יד ברחבה, ולא בטוח אם "לפי החוקה החדשה" זה פנדל או לא. יד צמודה או לא צמודה, מתי זה נחשב לנגיעה מכוונת ומתי לא, מה קורה אם הכדור ניתז מהגוף, או משחקן יריב, או מהדשא, מתי היד מגדילה את הנפח של הגוף, מי לעזאזל יודע.

לפעמים גם אנחנו לא יכולים להסכים אם "זה פנדל" או "בחיים לא". פלא שהכל מרגיז? (צילום: ברני ארדוב)
ברגע שיושבים שלושה שופטי מסך ומביטים בצג ויש להם זמן לחשוב ולנתח ולדבר ביניהם - ועדיין הם מגיעים לתשובה שלא מספקת את הצופה, הרי שהאמון נפגע עוד יותר. לא רק שהוא מרגיש שאין צדק בגלל מגבלה אנושית - הוא זועם אפילו יותר. הוא מרגיש נבגד. זו לא טעות, אלא ליצנות

אבל הבעיה היא מעבר לזה. בואו נניח ששופטי המסך כן יודעים את החוקה (בניגוד לפרשנים בטלוויזיה, אגב, שאצלם כל אחד יכול להגיד משהו אחר). הבעיה היא מהותית, והיא טמונה בבסיס של המשפט: לפעמים ליישום של חוק צריך לפרש אותו. וכשמפרשים, ניתן לקחת את זה לכיוונים שונים. יש שמחמירים, ויש שמקלים. יש שרואים דבר אחד, ויש שרואים דבר אחר. במשחק של מכבי חיפה לא היה נבדל כי החלוץ לא איים על הבלם, במקרה דומה במשחק של מכבי תל אביב פתאום זה כן נבדל כי החלוץ כן מאיים על הבלם. מי קובע מתי זה איום? ולמה בכלל מוזעק ה-VAR, אם אין ספק סביר? אבל מי קובע מהו ספק "סביר"? לכן אין פלא שגם "אין אחידות".

כשמדובר בהחלטה ברורה, היא ברורה, ובמקרים האלה ה-VAR הוא כמובן ברכה. הבעיה היא ששופטי המסך צופים באירוע שנוי במחלוקת, וצריכים להכריע. וכזכור, גם בינינו יש ויכוחים. רואים מהלך ברחבה בעשרות הילוכים חוזרים, מחמש זוויות שונות, ועדיין לא מצליחים להסכים: זה כן פנדל, זה בחיים לא פנדל. ברגע ששופט נדרש להכריע תוך שנייה או שתיים, אפשר להבין את הטעות. אבל ברגע שיושבים שלושה שופטי מסך ומביטים בצג ויש להם זמן לחשוב ולנתח ולדבר ביניהם - ועדיין הם מגיעים לתשובה שלא מספקת את הצופה, הרי שהאמון נפגע עוד יותר. לא רק שהוא מרגיש שאין צדק בגלל מגבלה אנושית - הוא זועם אפילו יותר. הוא מרגיש נבגד. זו לא טעות, אלא ליצנות. שגיאה היא שערורייה. ביזיון.

בכל דיון על הנושא תמיד עולה המשפט "דמיינו עולם בלי VAR", או "נסו להיזכר מה היה לפני", או "עכשיו כבר אי אפשר לחזור לאחור", ואכן אנחנו כבר מקבלים את המערכת הזאת כמובנת מאליה, ולא מעריכים את כמות השגיאות שהיא מתקנת באופן שוטף. לטעמי, התרומה שלה גדולה מהנזק שלה. עם זאת, מדי פעם נתקלים פה ושם במשחקים בלי שופטי מסך (כך היה בגביע המדינה, למשל), ויש בהם משהו נחמד. קצת פרוע יותר, טבעי. לא רק הידיעה שהמשחק לא ייעצר ויופסק ויתעכב על שטויות (הקריאה החדשה בבית, ובוודאי של הצופה במגרש, היא "מה עכשיו הם רוצים?, מה הם כבר ראו?"), אלא בעיקר בתחושה חביבה של כדורגל עתיק ונאיבי, מהימים ההם, כשהטעויות היו תמימות ובלתי נמנעות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully