פעם מותר היה לעשן במטוסים. היו שואלים אותך איזה מושב אתה רוצה, רגיל או מעשנים. שלוש השורות האחוריות במטוס היו מיועדות לזה. במהלך הטיסה היה מצעד לחלק האחורי, אפוף העשן, אנשים היו עומדים שם במעבר ומעשנים להנאתם בחלל הקטן והחנוק. במשענת היד שבין המושבים הייתה המאפרה. זה היה טבעי לחלוטין. כשהוציאו לראשונה את האיסור, אנשים התחרפנו. נתן זהבי כתב טור מתלהם בעיתון. "איך נעביר חמש שעות כלואים במטוס בלי להדליק סיגריה? זה חוסר התחשבות, זלזול בציבור שלם, השתגעתם לגמרי, חבורת טהרנים".
לפעמים החיים זה פרק ב"מד מן". אתה מביט לאחור בהשתאות על נורמות חברתיות שהיו שגורות, ולא מבין איך זה עבר. מתבייש, נבוך, משועשע. דברים שהיו סטנדרטיים, הם היום בלתי נתפסים. "מי חשב על זה באותה תקופה?", נוהגים לומר הזקנים. דעות חשוכות היו דעת הכלל, גזענות, שובניזם, הומופוביה, באמת האמינו שנכון להרביץ לילדים. השנים חולפות, דברים משתנים, התרבות מתקדמת. עוד כמה שנים נביט לאחור, ניזכר שפעם בערוצי הספורט היו רק תחרויות של גברים, ונתקשה להאמין שזה באמת קרה.
כן, כיום זה נורמלי לחלוטין. פותחים ערוץ ספורט, מ-49 ועד 60 ומשהו, וכולם גברים. ליגות מכל העולם, של גברים. עשרות משחקי כדורגל, של גברים. עשרות משחקי כדורסל, של גברים. ליגות אירופה, נוער, דרום אמריקה, NBA, פוטבול, בייסבול, לא משנה מה או איפה או איזה ענף - הכל זכרים, בחורים, בנים, גברים. מדי פעם יש שוויוניות בטורנירי טניס. בישראל גם משדרים תחרויות ג'ודו. פה ושם תחרויות התעמלות. אבל אלה באמת אחוזים שוליים וזניחים בהתחשב בעובדה שנשים הם חצי מהעולם.
נסו לחשוב על הידע שלכם כחובבי ספורט. אוהד כדורגל ממוצע מכיר מאות שחקנים, עשרות קבוצות, יודע להבחין בין הליגות השונות, מכיר את המסורת של אברטון וזו של סוסיאדד, מכיר מאמנים ואצטדיונים והיסטוריה. כדורגלניות, לעומת זאת, הוא מכיר שלוש או ארבע. מכל ההיסטוריה של המשחק. בכדורסל אותו דבר. חובב כדורסל יודע לשנן סגלים שלמים של קבוצות NBA. חלקם אפילו מכירים קבוצות יורוליג. כמה שחקניות אתם מכירים? זה נשמע לכם הגיוני? כמו לעשן בסבבה בשורה האחורית במטוס.
כאמור, הענף הכי שוויוני הוא טניס, הוא זה שייצר את הנשים הכי מוכרות, הכי מצליחות והכי עשירות בספורט העולמי, והסיבה פשוטה: טורניר הנשים נערך במקביל לגברים, משולב בתוכו, והוא חלק טבעי ממנו. עניין של הרגל ומסורת. הן אומנם טוענות לקיפוח בשיבוץ על המגרש המרכזי, עדיין מדי פעם עולה הדיון כשגברים מתקוממים על פרסי הזכייה השווים (איך הן מעזות, לא מגיע להן, וכו'), אבל רק ככה זה יכול לעבוד. בשוויון. כשמשדרים אותן, מראים אותן, חושפים אותן, כשהן חצי חצי.
אותו דבר יהיה באולימפיאדה. הפרס הוא אותו פרס, התחרות היא אותה תחרות, אותה מסגרת, אותו ערוץ, אותו מסך, תחרויות משולבות זו בזו, מדליה זו מדליה. אורי ששון לא אהוב יותר מירדן ג'רבי. קפיצה לגובה בנשים לא פחות מעניינת מאצל הגברים. שחייה, התעמלות, אתלטיקה, קפיצה למים, הכל חצי חצי. כך המשחקים האולימפיים מייצרים ספורטאיות אהובות ונצחיות, גיבורות לאומיות. כשיש שוויון.
בתקופה האחרונה הכדורגלניות בעולם נאבקות על חלוקה שוויונית של כספים מהמדינה ומההתאחדויות המקומיות. בארה"ב זה בולט במיוחד. נבחרת הנשים זוכה במונדיאלים ובמדליות זהב אולימפיות, אבל הגברים מקבלים תקציבים גדולים יותר. מייגן ראפינו מובילה את המהלך ואת המחאה, כי היא הכי מפורסמת, כי היא היחידה שמכירים אותה, כי היא לסבית צבעונית מגניבה, כי היא התעמתה עם דונלד טראמפ. ככה הדברים עובדים. השבוע היא שוב עלתה לכותרות כי היא זכתה לתגובה מדריימונד גרין: הוא אמר לה שהיא "חייבת להפסיק להתלונן".
חלוקה שוויונית של תקציבים זה עניין בעייתי. בישראל, למשל, נראה תמוה שכדורגל הנשים, שמעניין כמות מזערית של אנשים, יקבל אותו כסף כמו של כדורגל הגברים הפופולרי והאהוב והיקר. אבל עוד 50 שנה, כשנקרא ידיעות ארכיון על חלוקת הכספים בין המינים, זה יישמע מביך ותמוה, בלתי נתפס. ספק אם אי פעם כדורגל נשים יהיה פופולרי כמו של גברים או יצליח לגלגל חצי מהסכומים שבו. אבל כסף מהמדינה? מהמוסדות הרשמיים? איך זה ייתכן שהן נאלצות להילחם על דבר כל כך אלמנטרי.
אודה ואבוש, קשה לי לצפות בכדורסל נשים. אבל נדמה שזה עניין שמחריף עם השנים. ככל שמראים אותו פחות, ככל שהערוצים הופכים למסחריים יותר, כך יורד העניין. ייתכן שזה רק אצלי, אבל פעם היו כדורסלניות מפורסמות יותר. אלומה גורן, ענת דרייגור, אורלי גרוסמן, השמות היו שגורים יותר. אולי כי המשחקים שודרו בערוץ 1. כיום כבר לא מכירים אף אחת. הן מוחבאות, לא משודרות, לא מסוקרות, הפערים רק מונצחים. גם כדורגל נשים הוא ענף בעייתי. אותי אישית הוא מעניין רק כשיש מונדיאל, אבל פעם הוא לא עניין אותי בכלל. נבחרת הנשים של ישראל עולה לכותרות רק כשהיא סופגת תבוסה משפילה. כדי שזה ישתנה צריך הכרה, תקציבים, אפליה מתקנת, גם בשידורים.
בדיוק בגלל זה הקמפיין שהוליך השבוע מרקו אסנסיו (בלי שהתכוון לכך) היה חשוב, יפה, יעיל, כי כשהוא משבח ומקדם את "אותה התשוקה" הוא מבטל את הטענה שחובבי ספורט צופים בספורט גברי רק בגלל שהם רוצים לצפות בספורט בשיאו, במיטבו, בגרסה המקסימלית שלו, ברמה הכי גבוהה. כאילו שהם לא צופים לפעמים במשחקים מליגות נמוכות, ונהנים מהקסם הייחודי. כאילו שהעניין הוא לא חיבור, הזדהות, רגש, מסורת. ולהוכחה, יש פה כמות גדולה של אנשים שצופים בכדורגל ישראלי.