אז עכשיו עומדים לפטר את זינדין זידאן. המאמן שבשנה שעברה הוביל את ריאל מדריד לאליפות. האיש שלקח אותה לשלוש זכיות רצופות באליפות אירופה. הבנאדם נוטף הכריזמה, הקול, האלגנטי, הג'נטלמן, שהוזעק לתפקיד. המצליחן, הווינר, האיש עם הטאץ' המיוחד, שנחשב למושיע. אוהד הכדורגל כבר לא מופתע מהפער בין השבחים שנאמרו על זידאן לפני כמה חודשים כשזכה באליפות לבין הביקורות שנאמרות עליו היום. זה כבר נראה טבעי כשתוך תקופה קצרה מאמן יכול להפוך מגאון לכישלון. אותם עיתונאים ופרשנים, שלפני כמה חודשים הסבירו וניתחו את הגדולה שלו, הם אלה שמסבירים היום למה הוא חייב ללכת הביתה. אבסורד, ככה זה עובד.
יותר מזה - הסיבות לכישלון הנוכחי של זידאן בריאל מדריד, הן בדיוק התכונות שהפכו אותו למאמן מצליח: ניהול הסגל, ניצול מירבי מהשחקנים, שמירה על מוטיבציה, טיפול בכוכבים, שליטה על חדר ההלבשה, קבוצתיות וכו'. פתאום הוא שכח איך לעבוד? הלא אימון הוא הרבה מעבר למערכים ובחירת הרכבים. "מאמן זה מקצוע", אומרת הקלישאה. על פניו למאמן יש מיומנויות מקצועיות, שהוא אמור לשמור עליהן. זידאן התהדר בכל התכונות החשובות: אופי סוחף, אישיות כריזמתית, יכולת ניהול. פתאום הוא איבד את זה? איך ייתכן שהכל כל כך אירעי, שביר, מקרי, לא צפוי?
תפקיד המאמן הוא אחד הדברים הכי מעורפלים שיש בספורט הקבוצתי. אף אחד כבר לא יודע מיהו מאמן טוב. וגם אם הוא טוב, מה זה משנה. זה לא מבטיח כלום. הוא יכול ליפול, לקרוס, לאבד את הטאץ'. על כולם רשומים כישלונות, הפסדים מחפירים, בדרך גם כלל גם פיטורים. לפעמים זה קורה במהירות בלתי נתפסת. נסיקה לשיא, ומיד צניחה לתהום. מאוריסיו פוצ'טינו מוביל את טוטנהאם לגמר הצ'מפיונס, פוצ'טינו מפוטר אחרי כמה חודשים. ז'וזה מוריניו נחשב פעם לגאון הדור, מאז הוא רק כשל. ז'ליקו אוברדוביץ', ברק בכר, פיל ג'קסון, פאביו קאפלו, דרור קשטן, מי שתרצו. תנו שם של מאמן גדול, ומיד תיזכרו איך גם הוא נפל והובך.
הדרך שבה מעבירים מאמנים מיד ליד, מקבוצה לקבוצה, רק מראה את הצורה שבה התפקיד הזה נתפס על ידי כולם: הבעלים, המנהלים, האוהדים, אבל גם השחקנים - ובוודאי המאמנים עצמם - כולם רואים במאמן כתפקיד סמלי, שכוחו מוגבל, תלוי באינספור גורמים, שרובם כלל לא בשליטתו. לכולם ברור שמאמן טוב יכול להיכשל, ומאמן בינוני יכול להצליח. שהתפקיד הכי חשוב בקבוצה זה עניין של מזל. אנרגיות. תרכובות כימיות. לפעמים בפגרות נערך משחק כיסאות מגוחך שממחיש את האירעיות של העניין, כשמאמנים מחליפים תפקיד, עוברים קבוצה, בשיא הטבעיות. חיים סילבס פה, עמיר תורג'מן שם, אלישע לוי מועמד להחליפם, הבדיחה אומרת ששרון מימר לפעמים מתבלבל ושוכח לאיזה מתקן אימונים להגיע. עסק של מיליוני שקלים, וממנים מאמן ומקווים לטוב.
יוגי לב. תומאס טוכל. ניקו קובאץ'. אנטוניו קונטה. יש אינסוף דוגמאות למאמנים מצוינים שהצליחו במקום אחד וכשלו במקום אחר. חלקם הצליחו וכשלו באותו המקום הדיוק, עם אותם התנאים בדיוק. פשוט פתאום משהו התפקשש, לא הצליח. מאמנים איבדו את המוג'ו. תמיד אפשר לנתח ולהסביר למה, אבל זה רק בדיעבד. ניסו אביטן נתן בהפועל חדרה עונה מדהימה וסחף אותה לפלייאוף העליון. אולי שוכחים, אבל קיקה סטיין הגיע לברצלונה עם רזומה מבטיח, בטרם קרס והושפל. לפני חודשיים רצו לפטר את סולשיאר, היום הוא מקום ראשון. האנזי פליק היה הימור של באיירן מינכן, בטרם הפך אותה למכונה, ומתישהו גם הוא יפוטר. ולכו תדעו איך ייגמר בליברפול הסיפור של יורגן קלופ.
לאחרונה פנאתינייקוס מינתה את עודד קטש. מהצד זה נראה אבסורד, בעיקר בגלל שחצי ליגה בישראל מחפשת לה מאמן יווני, ואז הקבוצה הכי גדולה ביוון ממנה מאמן ישראלי. האם קטש מחזיק ברזומה שמצדיק מינוי באחת מ-30 הקבוצות הגדולות באירופה? לא בטוח, אבל מה זה משנה. פנאתינייקוס מחפשת משהו חדש, מישהו ממקום אחר, עם ראש שונה, מרענן, שירים אותה, שייתן תקווה. כולם מחפשים ג'וקר, הפתעה, קסם. לאו דווקא מאמן. הידע המקצועי והיכולות המקצועיות הם רק בונוס.
זו אולי אימפריה בכדורסל האירופי, אבל יש במינוי של קטש הלך רוח וחשיבה של קבוצת תחתית מליגת העל: מחפשים את "אפקט המאמן". מנסים לשנות אווירה. משאירים את אותו סגל, אותם תנאים, כמעט אותו הרכב, ומצפים למהפך. נקודת המוצא היא שמאמן הוא פסיכולוג, מעודדת, מוטיבטור. רק דמות סמלית. לך תדע, זה יכול לעבוד. יכול לסחוף. אולי פתאום יהיה קליק. מי יודע? ואם לא, מה זה משנה. נחליף אותו. יש בשוק אינסוף מאמנים טובים, שפוטרו מהקבוצה הקודמת שלהם.
ועכשיו עומדים לפטר את זינאדין זידאן. מי שהיה שחקן גדול, אחר כך מאמן גדול, וכיום נאלץ לשבת במסיבות עיתונאים ולראות פישרים מ"אס" ו"מארקה" מבקרים אותו ושואלים אותו למה פתח עם מודריץ' ולמה ייבש את איסקו ומה לא עבד עם יוביץ'. אלה שהכתירו אותו, מתהפכים עליו, ועכשיו הוא חייב להם דין וחשבון. מה הם מבינים.
לאחרונה הוא עצבני יותר במסיבות העיתונאים. עונה בתוקפנות, בהתנשאות, קצת נמאס לו. השבוע רמז שיש עוד דברים בקבוצה, מאחורי הקלעים. הזכיר שיש הנהלה, מגבלות תקציב, ענייני חוזים. טען שאם שחקנים מצליחים או לא, זה לא רק בגלל המאמן. הוא מרגיש את הסוף. הוא יודע איך זה עובד, ומרגיש מתוסכל. זוכר איך קראו לו, הזעיקו אותו, איך שיקם את הקבוצה. נמאס לו מהשרירותיות הזאת, מהפער הזה, מאנשים ששולחים אותו הביתה בטענה שהוא עושה עבודה רעה. הוא קורא איך הביטחון שלו הפך להתנשאות, האינסטינקט הפך לשגוי, הכריזמה הפכה לניכור. הקבוצה שוב מפסידה, והוא אומר "כן, זאת תמיד אשמתו של המאמן", וברור שהוא לא מתכוון לזה.