ספיר ברמן היקרה, אל תתרגשי אם יקללו אותך במגרש. אוהדי כדורגל מקללים את כולם. הם מקללים את אוהדי היריבה, את שחקני היריבה, הם מקללים אחד את השני, הם אפילו מקללים את השחקנים שלהם. הם מקללים את האצטדיון, את השדר והפרשן, את הדשא והשמים, הם מנבלים את הפה גם כשהם מאושרים וצוהלים. ולא רק הם, גם שחקנים מקללים, ראשי ההתאחדות מקללים, בעלים יורדים לדשא ומגדפים, אלה הנורמות, זו דרכם של אוהדים, ככה לימדו אותם - שמותר לקלל, ואף חובה לקלל. ככה הרגילו אותם, שבמגרש מותר הכל, לאחל סרטן ליריב, לייחל למותו, להקניט באכזריות ואף להשתעשע מזה. אם תשאלי כמה מאוהדי בני יהודה, לפעמים אפילו מותר לאיים פיזית על שחקני הקבוצה שלהם כל עוד הם מעיזים לשחק גרוע ולבייש את המועדון. הכל בשם האהדה וה"תשוקה".
אז לא, אל תיעלבי אם יירדו עלייך מהיציעים וינסו לפגוע ברגשותייך. אל תיקחי את זה אישית. כלומר, ברור שזה יופנה אלייך אישית, אבל לא בגלל שאת טרנסג'נדר. כלומר, זה כן בגלל שאת טרנסג'נדר, אבל קודם כל בגלל שאת שופטת כדורגל. ואף אחד לא אוהב שופטי כדורגל. אוהדים יכולים להעביר חיים שלמים, ולא להיזכר בשופט אחד שהם חיבבו. מבחינתם, כולם שנואים. מדי פעם אפשר להעריך שופט, אבל בהסתייגות, ממרחק שנים. מבחינת אוהד הכדורגל, אין דבר כזה שופט טוב. המקסימום זה שופט סביר, שלא מפריע ועושה את העבודה שלו, ולכן לא מגיעה לו על זה שום מחמאה. בשאר הזמן הם רק מפריעים, עוצרים את השטף, מונעים מהקבוצה להשיג את מטרתה. אין שופט שאין כלפיו משקעים, שלא הרתיח אוהד וגרם לו לתעב אותו לנצח או להרגיש שהוא עושה לו דווקא, אין שופט שלא "ידוע שהוא שרוף מכבי/הפועל מניאק", ומאחר שברור שהוא מוטה יש לפסול אותו לאלתר מלשפוט במשחקי הקבוצה.
לכן אל תתרגשי מהתנכלויות אישיות, זה קורה לכולם. זאת הכוונה. אוהדי כדורגל אוספים פרטים אישיים על כל אחד ואחד בעולם הזה, אוגרים נשק ליום הדין, אורבים בפינות כמו חיילים מיומנים, נקמנים חסרי רחמים. בכל שאר תחומי החיים הזיכרון שלהם מוגבל, אבל בכדורגל הוא חד וחריף, מכונת קרב. הם זוכרים את הרזומה של כל אחד, איפה שיחק ומה עשה, יש להם יכולת מיוחדת לזהות חולשות בקרב כל מי שרוצה ברעתם, וברגע האמת לא יהססו לשלוף את הקלף במטרה לפגוע, להעליב ולהקניט.
ואז, כשאוהד ירגיש נפגע מהחלטה שלך וכאינסטינקט יתרומם מכיסאו ויקלל אותך, אין להסיק מזה שהוא מתנגד לזכות שלך לשנות את מינך או את שמך וזהותך או להתלבש כאישה. עשי בזמנך הפנוי כאוות נפשך, פשוט על המגרש תשפטי טוב. שתי דקות אחרי שריקת הפתיחה אף אחד לא יתעסק באיפור שלך או בהחלטה האמיצה שלך, אלא רק ביכולת שלך לתת למשחק לרוץ, לא לפגוע בשטף שלו, לא לגנוב את ההצגה, לא לאפשר בזבוזי זמן, לא לפספס פנדלים. מהבחינה הזאת, לא תיתקלי באפליה. כששופט שוגה, לאף אחד לא אכפת מהזהות המינית שלו. בין אם הוא אשכנזי או מזרחי, ותיק או צעיר, מסגל היהלום או קוון ביורו - כולם מרגיזים באופן שווה.
לכן ייתכן שההחלטה לשבץ את ספיר ברמן דווקא השבוע כשופטת ראשית למשחק בליגת העל בין בית"ר ירושלים להפועל חיפה (משחק חסר חשיבות, אבל כן בין שתי קבוצות בכירות יחסית) היא מעט מאולצת, קצת מתריסה, מעין ניסיון של יושבת ראש איגוד השופטים לחנך את הקהל וללמד אותו בכוח על סבלנות ולהציב בפניו אתגר, לשמש דוגמה מול העולם, לשים על האוהדים זכוכית מגדלת, כשכל מה שהם רוצים זה לנצח, כי מבחינתם יש דברים חשובים יותר מהזהות המינית של השופטת.
ולכן, במידה מסוימת, ספיר ברמן צריכה לשמוח כשיקללו אותה. זה יהווה סימן שהכל מתנהל בצורה טבעית. זה יגרום לה להרגיש שהיא לא יוצאת דופן, לא זוכה ליחס מיוחד, שלא מרחמים עליה כי היא אישה או טרנסג'נדר. שאף אחד לא מתבייש או מהסס לבקר אותה, לא מרגיש צורך לגונן עליה כי היא מסכנה וחלשה, שאוהדים לא מעמידים פנים או מתאמצים לשדר עסקים כרגיל כי יודעים שהם תחת מבחן חברתי. להיפך, רחמים או "התחשבות" יהיו עלבון עבורה וחוסר כבוד למהלך שלה. מנגד, כשתשמע אוהדים מקללים אותה "השופטת בת ..", היא צריכה לחייך בלבה, להבין שהכול נורמלי, ולהמשיך לתת למשחק לרוץ.