הם לא יחליטו: מדינת ישראל שוב נגד וילי רוטנשטיינר

מאחר שעדיין נותרה בנו תבונה ויכולת אבחנה והבחנה, ומאחר שהזיכרון עדיין עובד, בראש עדיין חקוקים לנו הכישלונות והאכזבות מנבחרת ישראל לאורך השנים, ובהחלט היו לא מעט. אנחנו זוכרים היטב את המפלות תחת כל מי שאימן ועם כל מי ששיחק, ויודעים לקבוע בנחרצות: כולם נקטלו. לא הייתה אפליה בקטע הזה, לא זכור פייבוריט של התקשורת, אף אחד לא זכה להקלות או ליטופים או תקופת חסד או "מאה ימי לימוד", לא זכורים "טפלונים" למיניהם או סניגורים, הרי גם אברהם גרנט נקטל על "קמפיין התיקו" (שכמובן אמור להיחשב כהצלחה כבירה) והיה שנוא נפשם של פובליציסטים ופרשנים ואוהדים ממורמרים וכעוסים, חמוצים ומכווצים, שתמיד ציפו לטוב יותר.

הרי כל מאמן זכה בתפקיד מאמן הנבחרת אחרי שכבר הוכיח את עצמו, כל מאמן נבחרת נבחר אחרי שכבר הצעיד קבוצות להצלחות ונחשב לאיש הנכון והאיש החם, כולם היו מוערכים, סביב רובם היה קונצנזוס מוחלט, מדרור קשטן ועד אלי גוטמן (אולי במקרה של אלישע לוי קצת פחות), ועדיין אחד אחד הם שופדו ובוטלו, כאילו לקחו זהב טהור וטימאו אותו עם החלטותיהם החובבניות ובחירות הסגל השערורייתיות - ולא כשלו בגלל המציאות הברורה, שבה הם נאלצו לבחור מגנים, בלמים, שוערים וקשרים מהמאגר המוגבל של ליגת העל הישראלית ומחלקות הנוער המקומיות.

ועדיין, על אף שכולם נקטלו, ודווקא בגלל שאנחנו זוכרים היטב את המסורת הארוכה של הביקורת כלפי הנבחרת, הציפיות המופרכות ממנה והדרישה להצלחות חסרת הפרופורציה או אחיזה במציאות - בדיוק בגלל זה רבים הרגישו השבוע שהאכזריות והרוע שהופנו כלפי וילי רוטנשטיינר היו מוגזמים במיוחד. אולי זו רוח התקופה, שהסטנדרטים בה דורשים שיח אגרסיבי ונחרץ; אולי אלה הפרשנים שיודעים שהבוסים שלהם אוהבים את התשוקה והזעם ומלבים את עצמם בחדר האיפור עם סטירות לפנים כמו מתאגרף לפני קרב חייו; ואולי אלה הסיבות הסטנדרטיות המסורתיות והמשעממות, כמו קנאה, תסכול, סגירת חשבונות ושנאת זרים. ועדיין, משהו השתחרר השבוע באופן חריג.

קל לפטור את זה ולהגיד "זה כולה ברקוביץ'", הילדותי והאהוב (שלפעמים מפתיע שבכל פעם שהוא מדבר לא מצורפת כוכבית או שורת ההבהרה עם התזכורת "הדובר כבר שנים מנסה לקדם את עצמו כמאמן הנבחרת ולא זוכה לאמון מטעם מקבלי ההחלטות"), אבל זה בוודאי לא עניין של פרשן ספציפי או ערוץ ספציפי - אלא הבון טון השולט, גם בתקשורת וגם בקרב הקהל הרחב, ציבור האוהדים, כפי שהוא בא לידי ביטוי במלוא אכזריותו ברשתות החברתיות ובטוקבקים. הלא כפי שאמרנו, זו כבר מסורת מפוארת וארוכת שנים להיכנס באמ אמא של המאמן, וכל המרבה הרי זה משובח.

מנגד, בדיוק להפך מההתלהמות הישראלית, אחרי ה-1:4 מול מולדובה בלט משפט אחד של רוטנשטיינר: "לעתים תכופות הפרשנות שלכם אינה נכונה". כך אמר, בחיוך, בסבלנות, באנגלית מאופקת ומרומזת, וסביר להניח שאילו יכול היה לדבר בשפת האם שלו ודאי היה אומר את הדברים בצורה אלגנטית ומנומסת עוד יותר, אבל המסר ברור. ואם לתרגם לברקוביצ'ית את הדברים, הרי שרוטנשטיינר למעשה אמר "אני לא יודע מה אתם רואים או חושבים שאתם רואים, אבל אין לכם מושג יא חבורת מטומטמים".

אין הכוונה לצבוע את הדברים בשחור ולבן, אין פה צד אחד שצודק בצורה מובהקת, ברור שרוטנשטיינר הוא לא מאמן כישרוני וידען במיוחד ועשה שלל טעויות, וחלק מהביקורות עליו, גם אם נאמרות באלימות, הן לפרקים נכונות ומוצדקות. אבל פערי הסגנונות כל כך דרמטיים, כל כך מובהקים ומהותיים וצורמים לאוזן, שלפעמים האוהד מרגיש שאין לו ברירה אלא לבחור צד. ובהתמודדותו מול התוקפנות האלימה הנצחית, האין זה טבעי שנתמוך בקורבן הג'נטלמן? שכמו מעריצי בריטני, נזעק שיניחו לו לנפשו?

אולי זו תהיה השוואה מעט מוגזמת, אבל רבים מאיתנו הרגישו השבוע כמו הביביסטים הקיצוניים, שאולי בלב מודעים למחדליו ולחולשותיו של ראש הממשלה, אבל תנועת הנגד הקולנית והאלימה שנגדו מעוררת בהם כזה זעם, גועל וסלידה, שרק מגבירים את ההזדהות שלהם עם הדמות המותקפת ומגבירים את הצורך להגן עליה; ואולי הם יודעים שהוא מונה בהליך מעוות, ובכל זאת נזעקים נגד המתקפה התקשורתית עליו על ידי כוחות רשע; וכך רבים מאוהדי הנבחרת לקו השבוע ב"ויליזם" וצעקו "היידה וילי", והשלב הבא יהיה להניף שלטים של פרשנים עם הכיתוב "הם לא יחליטו".

1. האיבה כלפי ערן זהבי באה ממקום אחר. היא מבוססת יותר וארוכה יותר, אין כבר צורך להזכיר את המקורות שלה או להמשיך לדוש בה, אבל אם רוטנשטיינר הופתע מהביקורת האישית הנקמנית והאנשים שחיכו לו בפינה, הרי שאצל זהבי זה מפעל חיים.

הוא לא לבד. זה עובד ככה עם הכוכבים הגדולים בעולם. יובנטוס מודחת מליגת האלופות, וזו אשמתו של רונאלדו. בארסה סופגת שמינייה, והמצלמה על פרצוף של איש אחד. דני גרין מחטיא שלשה, ולברון הוא לוזר. ככה זה. עולם של כוכבים. מפסידים לדנמרק, וזהבי איכזב. תיקו עם סקוטלנד, והוא חלש. כשמדברים על הצערה (דור ג'אן? חמודי כנעאן? מי?), הוא הראשון לפנות את מקומו. דאבור יכול להחטיא, וייסמן לא פוגע, סולומון לא תורם, ההגנה פריכה, וזה תמיד זהבי. הוא צריך להיות גאה.

2. ביברס נאתכו אמר השבוע שהביקורת עליו הייתה "חד משמעית כי הוא לא יהודי". לצערו הרב, זה לא נכון, הביקורת עליו היא מקצועית, והמקור שלה הוא בעיקר ציפיות לא ריאליות. עם זאת, עצם התחושה הזאת שלו ממחישה את רגשי הנחיתות, התסכול התמידי ותחושת העוול והגזענות שחשים לא יהודים במדינה הזאת.