אז מי פה באמת שונא כדורגל ישראלי? על ההנאה בקטילות על ליגת העל

איך ייתכן שעיתונאי ספורט מתייחס בזלזול וברישעות לליגת העל? למה אנשים מרשים לעצמם ללגלג על כדורגל ישראלי בכזאת קלות? האם זה מרמור וריקבון, או כעס לגיטימי? פז חסדאי מנסה להתכונן לעוד עונה

  • ליגת העל
תקציר מגביע הטוטו: הפועל נוף הגליל - בית"ר ירושלים 7:6 (פנדלים) (ספורט1)

דברים שפרסמתי במדור זה בשבוע שעבר גררו כמה תגובות נזעמות מאוהדי כדורגל, שתהו כיצד ייתכן שעיתונאי ספורט מזלזל ככה בכדורגל ישראלי, ברישעות ובאיבה. נתעלם לרגע מההודעות הפרטיות שנשלחו אליי, שמעלות את התהייה מדוע אנשים עדיין לוקחים ללב ומתעצבנים מדעתו של אדם אחר שפירסם ברשת דברים שלא לרוחם, גם אין טעם כרגע להתייחס לתוכנו של טור ספציפי, אלא לשאלה מרכזית ומהותית: למה עיתונאים רבים מרגישים צורך ללגלג על הכדורגל הישראלי, להקטין ולהגחיך אותו, לרדת על הענף שעליו פרנסתם מתבססת? האם הם שונאים כדורגל? האם הם שונאים ספורט?

עוד בוואלה!

ליגת העל חוזרת. אתם מוכנים?

לכתבה המלאה
כמה פושים על כוכב אחד? קניקובסקי (צילום: ברני ארדוב)

ראשית, בוא נאמר את הדברים בצורה ישירה וברורה: כיף להסתלבט על הכדורגל הישראלי. לכולם. לכולנו. אנחנו עושים זאת באהבה ובהנאה. כולנו מזהים את הפער העצום שבין הסיקור של הענף לבין ההישגים שלו בזירות הבינלאומיות. כולנו יודעים עד כמה בינונית הרמה בהשוואה לשכר ולהשקעה. כולנו מכירים את הדמויות המגוחכות, את הטיפוסים המפוקפקים, כל זה לא חדש. הרי רק השבוע, למשל, קיבלתי לטלפון מבול של התראות בוערות בנוגע לעתידו של גבי קניקובסקי, ותהיתי לעצמי מי הוא ומה הוא אותו קניקובסקי, למה כולן רודפות אחריו, אומנם שחקן מוכשר אבל האם נורמלי לעסוק בעתידו בנפח הזה ובעוצמה הזאת, וכל השאלות הרגילות שכל חובב הענף שואל את עצמו מרגע שפיתח תודעה.

אבל לא זאת הטענה. הטענה היא שלא ראוי שעיתונאי ספורט יתבטא בצורה מזלזלת על ענף מוביל, במה שעלול לפגוע ברגשות חלק מהציבור; לא אמור לנסר את הענף שעליו הוא יושב; שזה לא נעשה בהומור ואהבה כמו ב"בובה של לילה", אלא ברוע ושליליות. בתקשורת הישראלית יש כמה עיתונאים בכירים עם נטייה לעוקצנות יתר וביקורתיות חריפה לכדורגל הישראלי - השמות הבולטים לדעתי הם שגיא כהן, רון קופמן ועמיר פלג - ואומנם אני רחוק ממעמדם ומניסיונם, אין לי את היומרה לייצג אותם, הם לא זקוקים להגנתי או להבהרות מצדי, כבודם במקומם מונח, את חלקם אני בהחלט מחבב, ואומנם ראוי לבחון את ה"תופעה" - אבל רק על עצמי לדבר ידעתי. ובתור אחד שבהחלט נהנה לקטול את הכדורגל הישראלי, פתיחת העונה זה זמן נכון לחשבון נפש.

כועס, סולד, ועדיין עוקב אחריו באינסטוש. שועה (צילום: ברני ארדוב)

הדבר הראשון והברור מכולם זו תחושת השייכות: מבחינתי, מותר לי לקטול כי אני חלק מזה. אני הקהל השבוי. אין פה זלזול בצופי הכדורגל, כי אני הוא צופי הכדורגל, אני ומשפחתי, הוריי ואחיי וחבריי. הביקורת נאמרת מתוך הבנה והשלמה שאני חזק בפנים. על עצמי אני צוחק, ובמודע. ההתנהלות במקרה הנ"ל מזכירה עקרונות של קטילות של בני נוער: לי מותר לצחוק על אמא שלי, לך אסור.

ישעיהו ליבוביץ' טען שקיום המצוות הן הבסיס ליהדות, והדבר היחיד שמאפשר את החיבור בין כל הגישות והזרמים השונים בדת: הדבר שמשותף לחרדי מברוקלין וש"סניק מנתיבות זה ששניהם שומרים שבת. אותו דבר בכדורגל: עיתונאי ציניקן-עייף-ממורמר יכול לנהל דיון על הענף עם אוהד נלהב-תמים-אופטימי כל עוד הם מקיימים את המצוות הבסיסיות, ויודעים ששניהם בשבת בחמש אחר הצהריים צופים במוטי חביב משדר את מכבי נתניה מול חדרה.

כלומר, אני מרגיש בנוח לרדת על הענף כשאני מוקף באחיי לצרה. לפעמים אני מרגיש שרק אתם מבינים אותי. זה לא שאני פונה לראשי משרד הספורט בתחינה להפסיק את התמיכה בענף, אלא חולק את התחושות בתוך הקליקה, בקבוצת תמיכה, עם חולים כמוני. סך הכל אנחנו מיעוט. רק כמה רבבות הולכים למגרשים. הרי ברור שמי שנכנס לטורים שבכותרת שלהם מוזכרים משפחת לוזון או הקונפרנס ליג הם אנשים פגועי כדורגל. סבתא שלי לא נכנסת לטורים האלה. תהיו רגועים, רק אנחנו פה. תרגישו חופשי. אני מלגלג על הענף עם אנשים שיודעים היטב במה מדובר. די שאכתוב "תפתחו מנגלים", והכל ברור. אין צורך בסיומו של כל טור להוסיף כוכבית עם הבהרה "למרות המרמור, הכותב צופה בכל סוף שבוע בשלושה-ארבעה משחקים מליגת העל, אם מתמזל מזלו בשישי הוא מצליח לתפוס תנומה על רקע ערוץ הקיבוץ של הלאומית, וכן, הוא עוקב באינסטוש גם אחרי ירדן שועה וגם אחרי בת הזוג שלו כדי לחוות את החיים שלו מכמה זוויות".

בנוסף, הביקורתיות לא מגיעה מאפאטיות, אלא מאכזבה. מכאב. הכדורגל הישראלי מעורר כעס. הוא מעצבן. למעשה, הלוואי והייתה אפאטיות. אני כבר בשל לאפאטיות. בגילי לא נעים לקחת את השטויות הזה ללב. זה כבר נהיה מביך. זאת הסיבה שבגללה הפסקתי ללכת למגרשים, כי אני נסחף יותר מדי. מתרגז, מתעצבן, מרגיש שהלב עומד לפרוץ החוצה. בגלל זה שנים אימצתי את גישת שמלוק, ולא צפיתי בדרבים (את כמה מהניצחונות הגדולים ביותר של קבוצתי פספסתי). 25 שנה במגרשים הספיקו לי. כיום אני צופה במשחקים בראש מורכן, על מיוט, אוהד מכבי לא מכביסט, רק רוצה לצאת בשלום. הלוואי, הלוואי והייתי אפאטי.

חצי אירופה עקפה אותנו, ואנחנו עדיין יורדים עליו ורוצים את ברקו בשביל הצחוקים. רוטנשטיינר (צילום: אודי ציטיאט)

אבל הכדורגל הישראלי הזה, אי אפשר שלא לכעוס עליו. כבר 30 שנה לא מתקדם, תקוע באותו דרג באירופה. כמה מדינות קטנות כבר ראינו ביורו ובמונדיאל, ואנחנו עדיין מזלזלים ברוטנשטיינר ורוצים את ברקו בשביל הצחוקים. ואז מגיעים לקונפרנס הליג הזאת, איך אפשר לשמוח? איך אפשר שלא לקטול, להתקומם על התהליך שהוביל אותנו לשם? נכון שהמסגרת הזאת תכניס הרבה כסף לכמה קבוצות (שוב מכבי ת"א וחיפה, יופי, בדיוק מה שהליגה הייתה צריכה), אבל כבר ראינו שכסף לאו דווקא מרים את הרמה, אלא בעיקר מרפד את הכיסים של הקניקובסקים וסוכניהם.

וכעת עוד עונה מתחילה, ואני כבר מתכונן להתמרמר ולהתבייש. לצחוק ולחוש מבוכה. להתעצבן על האלימות, ללעוג להיסטריה ולהכתרת כוכבים חדשים, לקרוא בגועל את דוח השיפוט ולחכות להחלטת תובע ההתאחדות. מחכה כבר לפליטת הפה של הפרשן, להשפלה הבאה של הנבחרת, לדרישה לבדק בית, לעימות הראשון בין מאמן למראיין, לעוד ליגיונר שחוזר. מוכן כבר נפשית לבזבוזי זמן, להתענגות על שערוריית שיפוט, לפיטורי המאמנים, לתקרית הגזענית. מתכונן שוב לכעוס, להתרגז, לצפות ולמלמל "למה, למה". להבין שכל זה שווה, רק בשביל האפשרות לשתי דקות טהורות של אושר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully