היה משעשע לשמוע השבוע את התדהמה של השדר האמריקאי בערוץ ה-NBA אחרי שאוהד בוסטון השליך בקבוק מים על שחקן ברוקלין קיירי אירווינג. "אני לא מבין את זה", אמר השדר, בזמן שהתמונות הראו שוטרים אוזקים את האוהד ומפנים אותו מהאולם, "אולי זה תסכול? כעס? מה קורה פה לאחרונה?". לשמחתנו ולצערנו, אנחנו רחוקים מאוד מתרבות הספורט האמריקאית, אצלנו השלכת בקבוקים היא דבר שבשגרה באזור הקרן במשחקים נפיצים, אנחנו כבר לא מופתעים מאלימות, בטח שלא מקללות.
לכן גם לא הופתענו לראות סרטון שבו דולב חזיזה שר עם אוהדי מכבי חיפה שיר שמכנה את מכבי תל אביב "גרמנים ניאו נאצים". אנחנו לא נדהמים כמו אותו שדרן אמריקאי חמוד, כי אצלנו כל שנה-שנתיים פורצת "שערורייה" מסוג זה, כששחקן נסחף בחגיגות ומצטרף לשירת אוהדים שהיא, מה לעשות, אלימה ורוויית שנאה. ואז מופצים סרטונים, ומתחילים הגינויים והצקצוקים והזעזוע, שהם בדרך כלל מאנשים שבעצמם במגרשים שרים וצועקים דברים לא פחות נוראים, אבל מצפים מהשחקנים לשמש דוגמה.
עולם הכדורגל הייצרי רחוק מאוד מאותה תרבות אמריקאית-בידורית-סטרילית, והנורמה היא קללות ושירי שטנה, שאומנם עם השנים התכנים שלהם מעט מקצינים, אבל בדרך כלל הם עם קריצה וסוג של מודעות, באיבה שנשארת בגבולות האצטדיון. תמיד נחמד לשמוע מהיציעים שירי עידוד רומנטיים שמביעים אהבה לקבוצה, אבל ככה זה, יש יריבויות, יש טינה, במקרה של מכבי חיפה אף הצטבר תסכול ארוך כלפי היריבה מתל אביב, כך שההקנטות הן מתבקשות וטבעיות. למעשה, עומר אצילי הוא ההוכחה שמדובר במסורת: השנה הקניט את מכבי תל אביב, בשנה שעברה כינה את מכבי חיפה "חיזבאללה", ומי יודע את מי יקלל בעתיד.
כן, אנחנו כבר פצועים וציניים, פיתחנו עור עבה, התרגלנו לפה ג'ורה. רף האלימות כל הזמן עולה, אפילו קריאות שואה כבר הפכו לשגרה בכל מיני אולמות, קשה להפתיע אותנו או להזדעזע. אין לנו ציפיות מהכדורגלנים, מכירים היטב את הטיפוסים, כבר מזמן לא מצפים מספורטאים שישמשו כמופת חברתי, שבענו מאכזבות. אנחנו לא צדיקים שמצקצקים מכל כדורגלן שנסחף בחגיגות - ועדיין סצינה קטנה בחגיגות של מכבי חיפה הצליחה לצבוט.
סרטון קצר שהצליח לטלטל גם אוהדי כדורגל מחוספסים. רגע קטן שגרם להם לזקוף אוזניים ולהרגיש צרימה, שמשהו פה חריג. כלומר, אחרי כל הגועל והסחל'ה והנאצים ושירי השואה - יש קללה אחת, שיר אוהדים אחד, שלשחקן אחד אסור להצטרף אליו: עומר אצילי קורא "לכל מכבי תל אביב יש בת זונה".
אל תפספס
"כל אחד ראוי להזדמנות שנייה", אמר יעקב שחר, וזה כמובן נכון, אבל עדיף שזה יקרה אחרי שאדם מבין את הטעות, מתחרט ומתנצל עליה. הקללה הזאת רק ממחישה שמבחינתו הוא המשיך הלאה. ניתן היה לצפות מאצילי רגישות מוגברת לעניינים שכאלה, לחשוב פעמיים לפני שהוא מקלל את הבנות הזונות, שייזהר בפושרין, שישמור על פיו שבעתיים, שלא יסתבך עם דברים שקשורים ב"בנות של" וקונוטציות לילדות ונערות צעירות, שיתרחק משורות כאלה כמו מאש. שיבין שמבחינת הציבור הישראלי הוא עדיין בסימן שאלה, תחת זכוכית מגדלת, שכן זוכרים כמה מלוכלכת הייתה הפרשה, גם אם יצא ממנה בלי כתב אישום. שאנשים זוכרים את הפרטים, את ההתנהלות המגעילה, את ההתכתבויות, את הבושה שחשו, את הזעם והסלידה שהפרשה הזאת עוררה.
עצם העובדה שלא עלה בדעתו בכלל שיש פה משהו לא בסדר, מעוות, כואב במיוחד - רק זה ממחיש שמשהו בתהליך התקלקל. כי כמו שאמר השבוע אחד הפרשנים, אצילי "הוכיח שהסיפור הזה כבר מאחוריו". ולמה שלא ירגיש ככה? הרי רק בשבוע שעבר בנבחרת ישראל הבהירו שאצילי לא זומן לסגל בגלל שיקולים מקצועיים, ולא, חלילה, בגלל החלטה עקרונית. הרי הוא בכושר מצוין, למי אכפת מעקרונות עכשיו. השיח בנוגע לאצילי זה על השנה המצוינת שלו, למרות כל מה שעבר עליו.
בגלל זה הבעיה היא לא רק אצילי והשאלה אם ראוי היה להעמיד אותו לדין, אלא הנורמות שמסביבו. האווירה שמאפשרת לו להמשיך כרגיל. המציאות שבה אייל גולן מקבל פרסים משרת התרבות, בזמן שהקורבנות שלו סובלות מטראומות. אפילו אוהדי הכדורגל בארץ, שהציפייה הייתה ש"יעשו לו את המוות", לא מקדישים אליו תשומת לב יוצאת דופן.
וכך בסופו של דבר מי שמועמד לדין הוא חזיזה, על קללה מטופשת, ודי סטנדרטית, שכנראה אמר בלי לשים לב ובלי לייחס לה חשיבות. העובדה שאצילי, לעומת זאת, לא ייחס חשיבות לקללות שלו היא חמורה פי כמה וכמה.