ביום רביעי האחרון הוכרעה מלחמה. אם לא שמעתם עליה, אל תרגישו רע. היא הוכרעה עוד לפני שהתחילה - שנה קודם לכן. שדרן הרדיו היהודי-אמריקאי והשמרן, דניס פרגר, אמר פעם ש"אדם לא נלחם רק כי הוא אופטימי, הוא נלחם כי זה הדבר הנכון לעשות". ובכן, במלחמה הזו, כנראה שצד אחד היה מאוד אופטימי והאחר לא באמת חשב שנכון להקריב.
יש מלחמות שהוכרעו מוקדם הרבה יותר, אחת מהן מכיר כל ילד ישראלי, אבל קשה לזכור אחת שהייתה כל כך צפויה. למעשה, השאלה לא הייתה האם עומר אצילי ישחק בנבחרת ישראל, אלא מתי יהיה העיתוי הנכון להודיע על כך. ייתכן שמישהו בהתאחדות לכדורגל חשב שהעברת המנדט והרעש שנוצר סביבה, הוא העיתוי המושלם. כמה נזק כבר יעשה עוד ליטר של ביוב לנהר מזוהם?
החוק הלא כתוב של תקשורת הספורט בישראל הוא שהזכות לבוז, ללגלג ולסנוט בכדורגל שייכת אך ורק לה. בכל פעם שגורם חיצוני מאיים לעשות זאת - יהיה זה ח"כ שמתבטא נגד איכות הליגה, זר כלשהו, מאמן או שחקן, שמביע עליה ביקורת או חלילה טרוניות עליה עצמה - היא מתאחדת מולו באגרוף שלוף. בסופו של דבר, התופעה הזאת עומדת בקו ישיר עם מה שלמדנו על החברה הישראלית בשנה האחרונה: אוסף של אקס-טריטוריות וקבוצות השפעה, שיעשו הכול כדי לשמר את עמדת הכוח שלהן על חשבון אחרות.
כך נוצרים קודים וסטים של חוקים נפרדים, אסור ומותר גמישים, שמתאימים לכל קבוצה. אלא שמדי פעם בפעם, נוצר סיפור שמאיר לרגע את המבנה הרעוע, שמזכיר לנו איך הגענו עד הלום. במקרה של תקשורת הספורט שלנו, הסיפור הזה הוא פרויקט ההלבנה של עומר אצילי.
יש כל כך הרבה שכבות לחטא הזה עד שנדרשים גיאולוגים מומחים כדי להגיע לקרקעית שלו. הוא מתחיל בבוז ששרר מאז ומתמיד בישראל כלפי זרים באשר הם - שחקנים, מאמנים ובעלים. ההחלטה של מיטש גולדהאר להיפטר משניים מהכוכבים הגדולים ביותר שלו, על רקע ניצול מיני של נערות בגיל בו עדיין לא השלימו בגרויות, שיחקה ישר לידיים האלה. הנה הזר, היופימיסט, הפוליטקלי קורקט, הקנדי המנותק והעשיר עם המטוס הפרטי והערכים המשונים והדיבור הרגוע עד כדי התקף קריזה - הוא ילמד אותנו על מותר ואסור?
השורות נסגרו במהירות. קסנופוביה היא הרי לא רק הבוז לזר, אלא לכל מה שמייצג אותו. בישראל אף אחד לא לוקח אחריות ולא משלם מחירים, זה עיקרון ברזל. לא משנה מה עשית, המפתח הוא להחזיק חזק ולהמתין. זה ייקח שבוע, שבועיים, גג חודש - וכולנו נעבור הלאה. שם טוב של מועדון, אוהדיו, של ענף ספורט שלם? אל תבלבלו במוח, טהרנים.
ובעוד שנאת זרים היא עניין של מה בכך גם בפרשנויות ושידורים, הרדידות והשטחיות הם כבר מחלה שונה לחלוטין. תקשורת הספורט שלנו הייתה תמיד עוף מוזר, קליל ומכור למשחקי מילים, אבל תהליכים גדולים הרבה יותר ממנה הפכו אותה לעלבון לאינטליגנציה. אלו החיבה לצהוב ולמקליק שאנחנו מכירים ממקומות אחרים, אבל גם משהו אחר: התמכרות לשכונתיות, למקורבים ולחרטטנים. הכול עטוף כמובן בשכבה עבה של "עממיות" ו"אותנטיות", שמסתירה מתחתיה אינטרסים כלכליים צרים.
וכך, ככל שמצחיק להקשיב לאייל לחמן מחנטרש על הקבוצה האהובה עליו בליגה השנייה של ניגריה, או לרז זהבי נזכר בעוד סיפור מופת על בני מוסמוס - הם גם מי שמתווכים עבורנו את המציאות כשהדברים מצחיקים הרבה פחות. וכשם שהמעבר של איל ברקוביץ' ואופירה אסייג ממחוזות הפרינג' והביזאר אל הפריים טיים של קשת 12, הפך את סדר היום הפוליטי-חברתי לקרקס, כך זה קורה גם כשנאלצים לעסוק בפרשיית מין של כדורגלנים.
בשכונה כמו בשכונה, כולם שומרים זה על זה: הזמר שניצל קטינות או בעל הבית האגדי שאוכל את הלב כבר עשור בלי אליפות, הבעלים שמבזה את שחקניו וזה שמלין את שכרם. כולם שלנו, כולם חלק מהרומנטיקה.
היוצרות התהפכו מזמן. הפגנה למען הנערות מפרשת הכדורגלנים
כשנה חלפה מאז התפוצצה הפרשה, ובשלב הזה של חיינו היוצרות התהפכו כבר מזמן: עומר אצילי (ובקרוב גם דור מיכה) הוא הקורבן, האיש שעבר "שנה קשה", זה ש"לא יודעים מה הוא עובר", ובכלל הוא הרי "לא ידע". ובכל זאת תזכורת: בשנה החולפת אצילי לא בילה בגולאג בסיביר, אלא בקבוצת פאר קפריסאית שממנה חזר כעבור פחות מחצי שנה אל פסגת הכדורגל הישראלי.
באותו זמן, הנערות עמן שכב, עברו התעמרות ובריונות בלתי פוסקת ברשתות, חקירות משטרה ונזק נפשי שמי יודע אם אי פעם יתוקן. ותקשורת הספורט שלנו? היא חגגה את שובו עוד הרבה לפני שעזב. דיווחים על סגירת התיק לפני הודעת המשטרה, פרשנויות פסקניות על הרף הפלילי וכמובן הטענה שכדורגלנים בשנות ה-20 המאוחרות לחייהם - הם אלה שנוצלו כאן. למעשה, מאז שובו של עומר אצילי, באף משחק לא הוזכר ההקשר שסבב אותו. מקסימום "הפרשה". העניין ההוא שלא מדברים עליו.
ייאמר כבר כעת: מכבי חיפה ויעקב שחר זכאים להעסיק את מי שירצו, וכך גם קבוצות אחרות. הרציונל שסיפקו לעצמם על "הזדמנות שנייה" ו"שיקום" הוא עניינם בלבד, והם מי שיצטרכו להביט במראה. אלא שהאימוץ המוחלט של הנרטיב הזה בתקשורת, הנטרול של ההקשר הרחב מהשיח, הופכים את אצילי לכמעט קדוש מעונה. האיש שכנגד כל הקשיים, השונאים והמלעיזים, הופך לשחקן העונה. מדובר בגועל נפש מזוקק ומעליב לא רק כלפי קורבנות הפרשה ונשים בכלל, אלא עבור כל מי שספורט ישראלי עדיין מעניין או יקר לליבו.
המגרש המוסרי הוא המגרש שבו התקשורת משחקת מאז ומתמיד, הבריחה שלה ממנו בכוונה ובאדיקות היא פשיטת רגל בלתי נסלחת. העובדה שאצילי מעולם לא התנצל או הביע הכרה כלשהי בכאבן של מי שנפגעו באמת בפרשה, הייתה אמורה להיות הדרישה המינימלית של כל מי שמסקר אותו - על המגרש או מחוצה לו. כמה פעמים שמענו דרישה כזו?
בסופו של דבר, כאמור כבר התרגלנו. שחיתות, ריקבון, מוסריות מפוקפקת, יש דברים שכבר חלחלו ל-DNA. ובכל זאת, התוצאה של כל אלה מתגלה במהירות. 12 חודשים אחרי שניצל את מעמדו וכוחו כדי להחליף צעירות מבולבלות עם חבר לקבוצה, תהליך ההלבנה הושלם: אם אצילי טוב למכבי חיפה, אז למה לא לנבחרת? אם החלטנו שענישה היא או פלילית או כלום - מה הבעיה שיעמוד עם יד על הלב, ישיר את התקווה וילבש את מדי הכחול-לבן? כולה אורגיה עם קטינות, זה לא שהוא סירב לשיר את ההמנון.
הצדק הפואטי הוא שעצם ההחלטה הזו תתנגש עם קודש הקודשים של תקשורת הספורט: נבחרת ישראל. אותה תקשורת שדורשת תמיד אהדה וסימפתיה, שמדברת על "הנבחרת שלנו" ו"הכדורגל שלנו", על הייצוג ועל החשיבות של כל משחק, שולי ככל שיהיה - היא זו שהפכה במו ידיה את הדבר הזה לאפשרי.
וכך, בפעם הבאה כשתתייצב על הדשא, עטופה בפאתוס וקשקשת על מערכים וזימונים, על אמונה ותחושה שאפשר לעשות את זה הפעם - נבחרת ישראל תציג לראווה יריקה בפרצופה של המדינה כולה. הוכחה שאחריות, דוגמה אישית וחמלה הן מילים שכבר מזמן לא אומרות לנו דבר. מעכשיו, לכחול-לבן ומגן הדוד נוספים גם הכתם המוסרי והבושה. תהיו בטוחים שמה שיטריד אותנו הרבה יותר יהיה האוסטרי המרושע על הקווים. אל אל ישראל.