היה ממש נחמד: אירועי מכבי חיפה הם כל מה שליגת העל יכולה לבקש

בוכים איתם, צוחקים עליהם, העיקר שבוכים וצוחקים: בזמן שהיציעים הריקים בכדורגל העולמי מעוררים שיממון, רגעי השיגעון של מכבי חיפה ואוהדיה הצליחו לרגש מדינה שלמה. כך נראים ימי השיא של הכדורגל הישראלי

משהו להזדהות איתו. חיפה ואוהדיה (צילום: מאור אלקסלסי)

התור של אוהדי מכבי חיפה מחוץ לקופות בקרית שמונה היה הרגע שייצג את הכל. רכישת כרטיסים בכדורגל ישראלי, עם כל המתח שכרוך בתהליך (במיוחד כשהוא מתרחש מחוץ לאיצטדיון), זה זיקוק של כל הענף. זה לא נעים. זה רגע לחוץ, מאוד לא אלגנטי, מלא בחוסר ודאות. אתה מביט קדימה בייאוש, ומתקשה להאמין שתצא מפה עם כרטיס. אתה לא בוטח בארגון, בקבוצה המוכרת, בקופאי, ובטח שלא בחבריך שמסביב, שנוטים להידחף מהצדדים, לייצר תורים מבולגנים לרוחב, אף פעם לא בטור מסודר. זה שילוב של כדורגל ושל ישראל, חובבנות וגסות רוח, דוחק וחוסר תרבות, חוסר מקצוענות, מהרגעים שבהם אדם מרגיש פיזית את המונח "קלחת" שבה הוא תקוע, מביט לצדדים ומובך מעט מהסיטואציה.

ועם זאת, כמה נחמד! איזה כיף לראות הסתערות על כרטיסים. לזהות את הביקוש. להרגיש כמה חם המוצר. כמה לא מובן מאליו. הכדורגל הישראלי כל כך מושמץ ונלוז, כל כך כיף לרדת וללגלג עליו, אבל הנה אירוע ספורט שמטריף אנשים, מוציא אותם מדעתם, אירוע שהוא פסגת השאיפות של קהל כל כך רחב. משהו שגורם לאנשים לעזוב הכל, לנסוע לקופות בקרית שמונה, להגיע מוקדם, לתפוס מקום בתור, לעמוד ולחכות, להיאבק על הזכות להיות במשחק הזה. התרגשות כמו לפני מופע רוק נדיר, או אירוע דתי.

עוד בוואלה!

פלאנט חיפה: הטירוף של מכבי חיפה ממלא את ליגת העל בחיים

לכתבה המלאה
תגובות צפויות ומתבקשות חיפה אחרי התיקו (צילום: מאור אלקסלסי)

כן, כרטיס למשחק כדורגל בקרית שמונה, זו גולת הכותרת. אנשים עומדים בתור ומחכים להזדמנות להיכלל במה שמבחינתם נחשב לאירוע היסטורי. אם זה מה שנדרש כדי להשיג כרטיס, אין בעיה, קדימה, נעבור את זה, ניסע לכל מקום, נעשה מה שצריך. אדם יכול לפנטז על רגע כדורגל מושלם, שלו ייחל עשר שנים, ובדמיונו הוא באיצטדיון מפואר, מוקף בחברים או בני משפחה, שר בקול גדול ביציע, והנה הפעם החלום אמור להתגשם בקרית שמונה ובמגרשה הקטן והצר - וזה לא פוגע באיכות הרגע. להפך, דווקא המתקן המיושן מגביר את תחושת הרומנטיקה והופך את הרגע למתוק יותר. תחושה של מסע, אחווה, נאמנות.

יש ביום הזה משהו מעורר קנאה, ביום של אליפות. מתפנים מכל עיסוק אחר (מי בכלל מסוגל לעבוד), מארגנים נסיעה משותפת למגרש חוץ מרוחק, צעיף מתנפנף מהחלון, ארוחת צהריים במסעדה נחמדה, רגעי איכות של חברותא, כניסה מוקדמת לאצטדיון, ובאופן כללי הרבה מעבר לתחושת הטוטאליות הייחודית הסטנדרטית של משחק חוץ - אלא ההבנה שמדובר ביום שייחקק לנצח. שבו אדם לא רק יזכור מי כבש, אלא גם מה הוא לבש, מאיזה שער נכנס, לצד מי ישב, עם מי התחבק, יום שלאורך חייו ספק אם יחווה מאושרים יותר.

אחרי שער השוויון של קרית שמונה נדמה היה שהתגובה של שחקני מכבי חיפה ואוהדיה הייתה מעט דרמטית, אבל בדיעבד היא מובנת וטבעית. הם היו כל כך קרובים. משהו שהתבשל במשך שנים ארוכות, חלום שהתפתח והתנפח, ולפתע התפוצץ משער לא הגיוני. אבל זה מה שהיה כל כך נחמד - סערת הרגשות. התדהמה. האנרגיות. בהיעדר רמה, זה המקסימום שהכדורגל הישראלי יכול לספק. סיפור. אקשן. ציפייה. היה כיף לראות את זה, להיות חלק מזה, להבין את העומק של הסיפור.

על רקע הטירוף בליגת העל, יציעים ריקים זה בלתי נסבל. גמר הצ'מפיונס (צילום: רויטרס)

הלא לפני הכל אנחנו חובבי ספורט. גם מי שלא מחבב במיוחד את מכבי חיפה, מבין את המטענים הרגשיים ומזדהה איתם. את היום שעבר עליהם, העשור שעבר עליהם. אי אפשר שלא להזדהות עם אוהד שממתין לאליפות תקופה כל כך ארוכה. אולי לא כמו שיקגו קאבס או ליברפול, ובכל זאת עבור אוהדי מכבי חיפה זה נצח. אלה הם הרגעים שבהם חובב הכדורגל מקבל תמורה על המעקב העיוור שלו אחרי האירועים. שהוא זוכר הכול. עברנו איתם את כל ההשפלות, המפלות, הכישלונות והמבוכות, ועכשיו אנחנו מבינים את עוצמת הדרמה שלהם. יש את אלה שבוכים איתם, אחרים צוחקים עליהם. העיקר שבוכים וצוחקים. זה לא מובן מאליו.

במקביל הייתה הליגה הלאומית, עם האירועים האומללים והברקוביצ'יזם במשחק הירידה, שעוררו את מה שהכדורגל הישראלי התמחה בו: פרשיות מפוקפקות, בוז וגועל. ליגות אירופה ממשיכות להיות משוחקות מול איצטדיונים ריקים, שממשיכים להתגלות כקללה הכי גדולה של המשחק. גמר הליגה האירופית נערך באווירת דיכאון, בודדים צלחו את ה"דרמה", וגם גמר ליגת האלופות לא מעורר ציפייה גדולה במיוחד. איכות ויוקרה שוב מתגלים כאוברייטד. נראה, אבל למי אכפת.

מנגד, ביום ראשון מחזור אליפות. די צפוי איך הוא ייגמר, ועדיין, אין מרתק ממנו. ביום רביעי גמר גביע דרבי תל אביבי, בסיומת הכי מושלמת שעונת כדורגל יכולה לקבל, גם אם על המגרש משחקים מתן בלטקסה ושי אליאס. כן, אלה הימים הכי יפים שהכדורגל הישראלי יכול לחלום עליהם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully