בווידאו: דוד רוזנטל על המעבר של אלירן עטר לבית"ר ירושלים
מסיבות העיתונאים של מכבי חיפה לפני משחקים הן חגיגה לכל חובב כדורגל ישראלי. אל תיתנו לבמה ולמיקרופונים להטעות אתכם, זה לא באמת מפגש שאלות של התקשורת עם מאמן. לפעמים זה נראה כמו פרלמנט, אולי שיח אוהדים, אבל מבחינת הנוכחים זו ישיבת הנהלה לכל דבר. כל אחד מדבר בתורו, לפעמים אדם מתפרץ לדברי חברו, ואומנם יש מי שמנהל את הדיון, אבל התחושה היא שכל הנוכחים - בין אם אוהדים, עיתונאים, מאמנים או גם וגם - משוחחים זה עם זה בשולחן עגול, וחולקים את דעתם כשווים בין שווים. ואם לא פרלמנט, לפעמים זאת נראית כמו קבוצת תמיכה. כל אחד שנוטל את המיקרופון פורק את כל מה שיש לו, כאילו חיכה כל השבוע כבר למפגש עם המנחה כדי להוציא את זה, לשחרר את כל התסכולים, המחשבות, המסקנות.
על הבמה יושב המאמן, ומאזין. אין לו ברירה. ככה זה כל שבוע. הוא כבר מכיר את הרוטינה. לכאורה השואלים מצפים לתשובות, אבל קודם כל הם שם כדי להישמע. והמאמן כבר יודע: לפעמים זה מה שרוצה אדם, רק שיקשיבו לו. כמו פסיכולוג מיומן הוא נותן להם לפרוק, בסבלנות מרשימה, מחכה עד שישלימו את "השאלה" עד סופה, ועונה. התשובות בדרך כלל יבשות וענייניות, אבל זה לא משנה. אפשר לחוש את שביעות הרצון של השואלים, שפרקו את אשר על לבם, מבחינתם הם אף הטיחו את האמת בפניו של המאמן, ומרגישים כשליחי ציבור שייצגו נאמנה את בוחריהם ועשו את המוטל עליהם בשיא המקצוענות.
אפשר לבקר את מרקו בלבול על החלטות מקצועיות, אבל בכל הנוגע לאופי, הרי שברגעים האלה הוא במיטבו, בשיאו, ומראה קור רוח די מרשים. כי אדם רגיל בסיטואציה הזו כבר היה מתחיל להתנועע בכיסאו בחוסר נוחות, להתנשם בכבדות, לסנן מילה או שתיים (או בקיצור, להיראות כמו יעקב שחר ביציע) - אבל בלבול סבלני ומחויך, לא נגרר לדיונים שהוא מתבקש להיגרר אליהם, ועדיין מצליח לשמור על כבודם של הנוכחים.
היתרון של "מרקו", כפי שהוא מכונה במסע"תים האלה, הוא שהוא חיפאי, ולכן כבר מכיר את כל הנפשות הפועלות ויודע איך להתמודד איתן. אבל אצל המאמנים הנוכרים הזרות בלטה במיוחד ברגעים האלה. ניכר היה עליהם שהם מתקשים להתמודד עם ההתנהלות המקומית, שהם מתקשים להבין למי בדיוק הם נדרשים עכשיו לספק תשובות, לא קולטים לגמרי מי זה הטיפוס הזה ששאל אותם עכשיו שאלה במשך שלוש דקות רצוף, והאם זו בכלל שאלה או הרצאה או בקשה אישית או הטחת האשמות, ומה עליהם לעשות. הם הסתכלו לצדדים בתמיהה ובחוסר אונים, והופתעו לגלות שכולם מקבלים את הסיטואציה בהשלמה. כך למשל רק לאחרונה צ'ארון שרי נשאל מה קרה לו ולמה הוא כל כך דעך, וענה בחיוך "אתה מתכוון לזה שלא כבשתי בשלושת המשחקים האחרונים?".
כי הבעיה היא לא רק הדינמיקה במסע"תים, עם האיזון המעוות ויחסי הכוחות, אלא גם התוכן שעולה, השאלות עצמן, הדרמה והמתח. כל החלטה של המאמן היא החלטה כבדת משקל, ועליו לספק דין וחשבון. כל שחקן הוא עולם ומלואו, והפנייה עליו נעשית בשמו הפרטי, כאילו הוא הבן של כולנו. כל החלטה מנותחת לכל כיוון. אם הוא לא נותן לירדן שועה לשחק, הוא מצד אחד קשוח וקפדן, מצד שני עקשן והורס את הילד. אם הוא כן נותן לשועה לשחק, הוא חלש וכנוע או חזק שיודע למחול על כבודו.
מה שבעיקר בולט זה התנודתיות וההיסחפות. כאילו כל החלטה מכריעה בין אליפות להשפלה. אחרי הניצחונות הגדולים מורגשת אופוריה בקהל, ובלבול הוא זה שנאלץ להרגיע את הנוכחים בחדר ולצנן את ההתלהבות שלהם באמצעות תשובות יבשות ועבשות. מנגד, אחרי ההפסד לכפר סבא הקבוצה כבר הוספדה, מאבק האליפות נגמר, העולם קרס, ובעצם התברר שהעיתונאים ידעו כל הזמן שלקבוצה הזאת לא היה סיכוי מעולם - ושוב בלבול נדרש להרגיע את הרוחות, כמו מבוגר אחראי מול ילדים נלהבים. אפשר כבר להעריך איך תיראה המסע"ת הקרובה אחרי הפועל תל אביב ולקראת בית"ר ירושלים. סביר להניח שזה יוגדר כמשחק הכי חשוב של העונה, והמבחן האמיתי של הקבוצה.
חלק מההתנהלות היא כמו של אדם עם דמנציה: זוכר היטב מה היה לפני 30 שנה, אבל לא זוכר מה קרה לפני חודשיים. בתודעה של האוהדים ואנשי הקבוצה, מכבי חיפה היא אימפריה, קבוצה שתמיד משחקת אטרקטיבי, ההצלחה היא מובנת מאליה, ואף אחד לא באמת מעוניין לשמוע על המורכבות שעליה מדבר בלבול ועל אופי ומסורת שצריך לבנות ולהחזיר, אף אחד לא זוכר מה היה לפני שנה.
אם מביטים הצדה לבית"ר ירושלים, הרי שגם שם חיים בתודעה של קבוצה גדולה עם מחויבות התקפית ומסורת של כדורגל מרהיב וגם שם המון מבוסס על תשוקה, אבל אם בבית"ר מורגשת אפאטיות ברוב השנה ומשה חוגג נאלץ לאיים ולהתחנן כדי להביא קהל בטדי, מכבי חיפה באמת ממלאת אצטדיונים גם בתקופות הכי קשות. הכל כך חם שם, שכל ניצוץ הכי קטן מדליק אותם. הם רעבים, הם צמאים, הם משתגעים, דורשים כאן ועכשיו. אין הכוונה ללעוג להתלהבות החיפנית, הרי יש בה משהו מעורר קנאה. היא דרמה קווין מוגזמת וחסרת פרופורציה. היא מרשה לעצמה להיסחף בפנטזיות, אבל גם בהלקאה עצמית. היא חסרת אחריות, קפריזית, מהפנטת, האנרגיות שלה מחשמלות. כיף לעקוב אחריה מהצד.
