שתי בחורות צעירות בגמר אליפות ארצות הברית, אחת בת 18, השנייה חגגה השבוע 19. שתי נערות בגמר אליפות הברית, בנות עשרה, טינאייג'ריות, במשחק על התואר, שהמנצחת בו תזכה בכ-2.5 מיליון דולר בנוסף לתואר היוקרתי של אלופת גראנד סלאם. ליילה פרננדס מול אמה רדוקאנו, שתיהן לוחמניות ונחושות, מחויכות וקלילות, הכל אצלן מריח כמו שביבות נעורים. ככל שהשנים חולפות, הצעירים נהיים צעירים יותר.
הפערים גדלים. אתה מביט בהן ותוהה האם הן יודעות או מסוגלות להעריך את זה. האם הן מבינות את גודל ההישג, את גודל ההזדמנות, את גודל המעמד. על פניו אפשר לחשוד שכן. "זה מפתיע", אמרה רדוקאנו, הראשונה אי פעם שמצליחה לעלות לגמר אחרי שהעפילה מהמוקדמות. "זה שוק, אני עדיין לא מאמינה, זה מטורף. הכל ביחד", אמרה, אבל קשה שלא לתהות מה היא יודעת על הפתעות, על טירוף, על מסע מדהים, לאור העובדה שזו הופעתה השנייה בלבד בטורניר גרנד סלאם.
"זה ללא ספק רגע שיא בקריירה", אמרה פרננדס הנרגשת, אבל איזה קריירה, מה קריירה, את בת 19. הן מדברות על רגע מספק ועל המסע, אבל רדוקאנו רק השנה סיימה תיכון. היא מספרת שעד לפני שנתיים לא ידעה אם קריירה מקצוענית זו בכלל אפשרות ריאלית. היא כמעט ויתרה אבל החליטה לתת עוד ניסיון, ואנחנו אמורים להתרשם מ"הדרך הקשה" שעברה הילדה.
ככל שהצופה יותר מתבגר, ככל שהוא קולט שבגילו הוא כבר יותר קרוב לגיל של ההורים של הטניסאים, כך הוא כבר מביט אחרת על האירועים ועל הספורטאיות הצעירות. רדוקאנו למשל הגיעה לטורניר הזה כמדורגת עשירית מבין הטניסאיות הבריטיות, ותסיים אותו כמדורגת ראשונה. אם תזכה ותהפוך לבריטית הראשונה שזוכה בטורניר מאז 1977, כבר תהפוך לכוכבת מיליונרית. חייה ישתנו. הציפיות יהיו אחרות. המשא יהיה כבד יותר. אתה שמח בשביל הילדות האלה, אבל גם קצת חושש לגורלן. תוהה אם ההצלחה לא באה מהר מדי, חושש איך הן יתמודדו עם זה.
זה יהיה הגמר הראשון בין שתי בנות עשרה מאז שסרינה וויליאמס גברה על מרטינה הינגיס ב-1999. חלקנו זוכרים היטב את האירוע, אך כמובן שפרננדס ורדוקאנו עוד לא נולדו כשזה קרה. ההבדל הוא שעבור סרינה בת ה-19 זו הייתה זכייה ראשונה, בדרך ל-23 תארי גרנד סלאם. גם הינגיס כבר הייתה כוכבת. הפעם מדובר בשתי אלמוניות. נכון, זה לא נדיר בטניס הנשים שנערות צעירות הופכות לכוכבות. לפעמים הנעורים מעניקים אנרגיה מיוחדת, ביטחון ייחודי, חוצפה ותעוזה. פרננדס, למשל, לא רק שהדיחה שלוש מדורגות טופ-5, היא גם ניצחה בכל שוברי השוויון שלה בטורניר. הן משחקות בלי פחד, לא משותקות מגודל המעמד, תוקפות, יודעות שאין להן מה להפסיד.
אבל יש מה להפסיד. סבב הנשים של השנים האחרונות מאפשר את ההצלחות האלה. מאז 2015, היו 13 זוכות בגרנד סלאם שעשו זאת לראשונה. פרננדס או רדוקאנו יהיו ה-14. חלק מהן דעכו. טניסאיות כמו סלואן סטיבנס או ילנה אוסטפנקו אפילו צללו. אוסקה פיתחה בעיות נפשיות. כרגע רדוקאנו ופרננדס נראות קלילות ומשוחררות, נטולות דאגות, הכל נעשה בחיוך, בתקווה גדולה. מהצד אתה מזהה את התמימות, אבל גם יודע עד כמה הכול שביר, רגעי. אתה מאחל להן בהצלחה, ובלב מפלל שייהנו מהרגע - כל עוד זה נמשך.
זהירות, נובאק דג'וקוביץ' ייקח לך את הנשמה
"קודם הוא ייקח לך את הרגליים, אחר כך הוא ייקח ממך את הנשמה", כך צייץ השבוע אנדי רודיק על נובאק דג'וקוביץ', בניסיון להמחיש לא רק את העוצמה של הסרבי בתחום המנטלי והפיזי, אלא בעיקר את ההשפעה של הדומיננטיות הזאת על יריביו. הבוקר (שבת) מול סשה זברב זה הורגש במדויק: זה היה עוד מפגן של חיסול שיטתי, שקירב אותו עוד צעד בדרך לשיאים החדשים.
זברב היה לא רע. לפרקים הוא אפילו היה מצוין. כך, למשל, את הנקודה הכי מדהימה במשחק, שכללה 53 חבטות, הגרמני לקח. אבל מה זה באמת משנה - כי בסוף את המשחקון עצמו דג'וקוביץ' לקח, ובמערכה הזאת דג'קוביץ' זכה, ובכלל, מבחינתו זה די פשוט: אתה יכול לקחת לו איזה מערכה שאתה רוצה, אבל הוא ינצח באחרונה.
הוא לוקח לך את הנשמה לא רק עם הכדרורים הארוכים לפני כל הגשה (בעבר הוא גם אהב לקחת פסק זמן רפואי ברגעים מכריעים), לא רק עם סרב אדיר בכל פעם שהוא זקוק לו, לא רק עם החגיגות המופגנות וההלהטה העצמית, לא רק עם העובדה שהוא נמצא בכל מקום על המגרש, לא רק בזכות ה"קיר" המפורסם שמחזיר כל כדור (ממתי קיר מחזיר כל כך עמוק, חזק ומדויק, עם שילוב של דרופ-שוטים עדינים?); זו התחושה שהוא אכזר, שהוא אורב לך, שאסור לרגע לחלום, להוריד הילוך. זו ההבנה שאי אפשר לוותר על שום משחקון, שום נקודה, שבמשחק של שלוש-ארבע שעות אתה לא יכול להרשות לך אפילו הפוגה קטנה כי הוא יסתער עליך. הוא רק מריח ריפיון קטן, וישר מתנפל. זברב מנצח במערכה הרביעית ומגיע מלא אמונה לחמישית? בלי לשים לב הוא בפיגור 5:0, כשהוא מפסיד 19 מתוך 25 הנקודות הראשונות. למעשה, זה לא שדג'קוביץ' קודם הוא לוקח לך את הרגליים ואחר כך את הנשמה - כי הכל נעשה במקביל. הוא מצליח לרוקן אותך, לסחוט אותך, בכל תחום אפשרי, בסיסטמתיות.
דג'וקוביץ' לא אהב את הציוץ הזה של רודיק, וזיהה את השליליות שנגזרת ממנו. "תודה אנדי, אקח את זה כמחמאה, אבל רק את החלק הראשון", אמר דג'וקוביץ', "אני לא לוקח לאף אחד את הנשמה, כולנו נשמות יפהפיות". אבל זה לא מקרי, אלו הן חלק גדול מהמחמאות שדג'וקוביץ' מקבל מרבים בעולם הטניס. אי אפשר שלא לשבח את מי שעשוי לשבור מחר את שיא הזכיות בגרנד סלאם ולהשלים שנה עם מאזן מושלם בגרנד סלאמים, אבל גם אי אפשר להכחיש את העובדה שמבחינת רבים הוא לעולם לא יהיה אהוב ומוערך כמו פדרר ונדאל, ולא ייזכר בזכות הסגנון האטרקטיבי או האסתטי אלא בזכות לוחמנות ואופי של שד. וכך רבים מצאו את עצמם מעודדים טניסאי כמו זברב, ימים ספורים אחרי פרסומים על התעללות נפשית ופיזית שלו בבת זוגו לשעבר, ומחר יעודדו את דניל מדבדב, שהוא כנראה משעמם הרבה יותר מהסרבי.
אבל את דג'וקוביץ' כל זה לא מעניין. הוא מסתער על הגרנד סלאם ה-21 ועל השנה המושלמת עם זכייה בכל ארבעת הסלאמים, דבר שלא נעשה מאז רוד לייבר לפני 52 שנה, ועוד לפני שהמשחק התחיל, הוא כבר מסתער על הנשמה של מדבדב, עם ציטוטים מבית מדרשו של קובי בריאנט. "למה שאהיה מרוצה? המשימה לא הושלמה", אמר נולה, עם מחווה לכדורסלן העבר, "יש התרגשות, יש מוטיבציה, אבל לא השלמתי את המשימה, נותר עוד משחק אחד". ואם למישהו היה ספק, דג'וקוביץ' מבהיר: "זה משחק על כל הקופה, בכל הכוח, בוא נעשה את זה! אני הולך לתת את כל הלב והנשמה שלי, את הראש שלי ואת הגוף שלי במשחק הזה. אני הולך להתייחס למשחק הזה כאילו הוא האחרון בקריירה שלי". מדבדב שומע את הדברים, וכבר מרגיש איך חלק מהנשמה שלו כבר מכורסמת ברגעים אלה ממש. לגמר הוא יעלה בפיגור.