מאז ומעולם היה את המתח הזה, בין הספורטאים לחובבי הספורט. השיא שלו הוא התופעה הקלאסית של אוהד שמנמן עם עבודה אפורה ושאיפות קטנות, שיושב בדירתו הקטנה בפרברים, מביט בליאו מסי מפסיד בגמר המונדיאל וממלמל "איזה לוזר". אבל לא צריך ללכת לנקודת קיצון כזאת, מאחר שבכל ביקורת טמונה בעיה בסיסית, אפילו בפרשנות סטנדרטית: למשל כשמאמן עבר, שכשל שוב ושוב בעבודתו וברזומה שלו אינספור ירידות ליגה, ממקום מושבו במזרח התיכון לא רק מנתח מקצועית בביטחון משחקים מליגת האלופות, אלא אף מרשה לעצמו לבקר את תומאס טוכל ופוצ'טינו ולתת להם עצות.
בכל הנוגע לאוהדים, הבעיה מקבלת ציביון אחר לנוכח האמוציות, שמובילות להיסחפויות ותגובות קיצוניות, וכך "ביקורת" נוטה להפוך לכעס וזעם ("תעיפו את הזבל הזה") או שבחים מוגזמים ("כישרון ענק"). ולא פעם אותה "ביקורת" מגיעה מאוהדים שיודעים שמושא הביקורת שלהם טוב מהם בהרבה, ובכל זאת "אין לו מושג". כלומר, האבסורד הוא כבר נורמה: העובדה שאדם הוא גוץ גמלוני חסר כישרון, שלא מסוגל לקלוע סל בשכונה או להקיף את המגרש בלי לקבל התקף לב - לא אומרת מבחינתו שהוא לא יכול להביט בכדורסלן בגובה שני מטר, אתלט מקצועי, חסון ומיומן, שיודע לכדרר ולרוץ ולהטביע ולקלוע מרחוק ומשחק ביורוליג, ועדיין לקרוא לעברו בתסכול "איזה אפס!".
השבוע כל העולמות והמונחים האלה התנגשו בתגובה קטנה בפיייסבוק. סארי פלאח, כיום בלם בני סכנין, הגיב לשגיאה של בלם ברצלונה קלמון לנגלה במשחק מול קאדיס, ובדף האוהדים (המשובח!) "בארסהמאניה" כתב: "לנגלה גמור, בלם בקבוצה כמו ברצלונה לא יכול לגשת לכדור ככה בדקה 90 פשוט חוסר אחריות #נחנקנו ממנו". בלי להתייחס לשאלה האם פלאח צודק או לא בנוגע ללנגלה (הוא כנראה צודק, במידה מסוימת), עולה פה שוב השאלה עד כמה זה לגיטימי: האם הגיוני ששחקן בני סכנין, שמעולם לא התקרב ברמתו לליגה הספרדית, יכול ללמד בלם שמשתייך לסגל נבחרת צרפת איך לגשת לכדור?
הרי עם כל הכבוד לסארי פלאח, כבר ראינו אותו בעבר "ניגש לכדור" בצורה לא טובה. למעשה, גומר משחקים. ולא בליגה הספרדית, אלא מול חדרה והפועל חיפה למיניהן. ולא בגלל שהוא כדורגלן גרוע, אלא כי זה מה שקורה לשחקני הגנה, כל טעות שלהם עלולה להתגלות כקריטית. בנוסף, ההיגיון מצפה לאיזשהי קולגיאליות מצד פלאח. מעט הבנה. הזדהות. חמלה. הרי הוא כבר היה שם, על המגרש. הוא יודע כמה הכול שביר, איך נגיעה אחת מיותרת יכולה להכריע משחק. יותר מזה, הוא גם היה בצד השני, שמע אוהדים ופרשנים קוטלים שחקנים בחוסר הגינות, בשיפוטיות מוגזמת, חורצים גורלות מתוך כעס וחוסר אמפתיה - ועדיין הוא מרשה לעצמו לקבוע ש"לנגלה גמור", לא פחות.
יכול להיות שמה שצורם זו ההבנה שפלאח חווה את אותם דברים בדיוק. סביר להניח שבעבר כבר ספג קללות (לא מאוהדי היריבה, אלא מאוהדים של הקבוצה שלו), הרים ראש לעבר היציע כדי להביט בעיניו של המקלל, לזהות פרצוף, להרגיש אותו - וקלט שמדובר באדם מבוגר, שככל הנראה כילד חלם להיות כדורגלן, היה בטוח שהוא כישרוני כי האמין לדברי המוטיבציה של אבא שלו, שיחק בקבוצת ילדים מקומית ונזרק בגיל 14 כי הוא לא מספיק טוב, ובכל זאת כרגע הוא יורד על פלאח ומקלל אותו וקוטל אותו וטוען שהוא "לא שחקן", על אף שאילו היה פוגש את פלאח על המגרש בשכונה היה מתרשם מעד כמה הוא אתלטי, מהיר וחסון.
אבל מה אומר לעצמו אוהד כשהוא מקלל ספורטאי מקצועני מיומן? שזאת העבודה שלו, שהוא מקבל על זה הרבה כסף, שאילו גם אני הייתי מתאמן כל היום ודאי הייתי מצליח יותר, וכו' וכו'. גם פלאח יודע שלנגלה שחקן טוב ממנו פי כמה וכמה, אבל משחקן ברצלונה הוא מצפה ליותר. זה הכול. בדיוק כמונו.
למעשה, בתגובה הקטנה הזאת לפוסט בפייסבוק, פלאח נותן הכשר לקללות מהיציע. מבחינתו זה נורמלי ואף טבעי, המצב המעוות הזה, שבו כל אחד יכול לקטול ספורטאי, לקלל, להספיד אותו, לשלוח הביתה. מבחינת פלאח, ברגע שהוא הופך לאוהד, כל החוקים משתנים. הכול נשכח, נדחק הצדה. לא מעניין אותו הפער ביניהם. זה לא חשוב שאני בסכנין והוא בברצלונה. אין הגינות, אין סלחנות, אין קולגיאליות, אין שום מקום להזדהות. טעית? אתה גמור. די. נחנקנו.