החטא הכי גדול של כריסטיאנו רונאלדו השבוע היה הרזומה המפואר שלו. הזיכרונות שחקוקים לנו בראש. הדימוי שפיתח לאורך השנים כחלוץ אכזר. כל הפעמים בהן הציל לבד את הקבוצה שלו, כבש שערי ניצחון, קבר יריבות בשיטתיות. הציפיות ממנו הן לא כמו מכדורגלן סטנדרטי, אלא מהכוכב הגדול שהוא, ההיסטורי, הסקורר הגדול והנורא, האיש שאמור לעשות הכול לבד, לעלות לגבהים ולנגוח, להתעופף לשמים ולהפגיז מספרת. חוויית הצפייה ברונאלדו היא מבלבלת ומלאת ניגודים: אתה מצפה ממנו להפתיע אותך. אתה נדהם ואומר "ידעתי".
הרי זה לא אלברו מוראטה, למי אכפת ממוראטה החלש, הרגיל, האנושי, הבנאלי הזה, שיחמיץ כמה שהוא רוצה. הסיפור הוא רונאלדו, ורק רונאלדו. כל העיניים עליו. אחרי שנים ארוכות של התעלות, הראש כבר מוכן, מצפה. לנגד עיניך רצים הפרומואים. פלאשבקים של גולים מהעבר, ביצועים בלתי נשכחים, יריבות מרוסקות. אתה נזכר בכל הפעמים שהספידו אותו, שלגלגו עליו, שטענו שהוא גמור, אוברייטד, ואז הוא ענה עם צמד, בעיטה חדה לפינה, נגיחה מעל בלם חסון. אתה מאמין שיגיע הבלתי ייאמן.
הרי זה לא סאדיו מאנה. לפרקים נדמה היה שמאנה הוא הדבר האמיתי, אבל אחרי שנתיים מעולות, זכייה בתארים ויכולת שיא, פתאום הגיעה דעיכה. וזו דעיכה שנתפסת טבעית לחלוטין. איך אפשר לשמור על כושר שיא כל כך הרבה שנים רצוף? איך אפשר לשמור על רמות כאלה של דריכות ונחישות? כמה רעב אפשר להיות? הרי הוא זכה בליגת האלופות ובאליפות אנגליה. אפשר להבין, מותר לו ליפול, שנה מנוחה. אי אפשר לכבוש 50-40-30 שערים בעונה במשך 15 שנה רצוף, נכון? הוא לא מכונה. הוא לא רונאלדו. אלה הם יצורים חד פעמיים.
אז אתה יושב בדריכות מול המופע של רונאלדו, ומצפה לנסים ונפלאות. מעידה לא מתקבלת על הדעת, זה בלתי נסלח. לא מעניינת היריבה, אין חשיבות למצב של יובנטוס, למאמן המקרטע, לסגל החסר, לחברים שלו בקישור, לפרטנרים בהתקפה, להגנה הדועכת, לאנרגיות של המועדון השבע. להפך. כל אלה אמורים להיות רק ההכנה, הרקע לסיפור הגבורה שלו.
וכשזה לא קורה נוצר מפח נפש, אכזבה ייחודית. כי גם אז, ברגעי האכזבה, מתבהר עד כמה הדמות שלו מרכזית ומשמעותית: רונאלדו כל כך גדול, שהכישלון שלו נתפס כיותר גדול מזה של יובנטוס. הכותרות הן רק עליו. אלופת איטליה, מועדון פאר, הודחה מאירופה, והכל נדחק הצדה, ההתעסקות היא רק באיש אחד.
אפילו סרחיו ראמוס, כוכב לא קטן, ששיחק בקבוצה לא קטנה, סיפר השבוע שהוא חווה את זה על בשרו. "בסופו של דבר אתה מדבר על יובנטוס, וכל מה שעובר לך בראש זה רונאלדו", אמר ראמוס, "זה משהו שהוא סוחב איתו כל חייו, באופן יום יומי. גם אנחנו חווינו את זה, כשהיינו מפסידים במשחק, ואז יש רצף רע, וכולם מדברים על שחקן אחד והמאמן. זה משהו שחייבים ללמוד לחיות איתו. אני בטוח שרונאלדו כבר לא מופתע לשמוע מה אנשים אומרים עליו".
ואנחנו בהחלט אומרים. מדברים, מברברים, מבקרים, עוקצים, מעליבים. חיכינו לו בפינה. עם כל הכבוד לפורטו, רבים מלכתחילה צפו במשחק רק כדי לראות מה יהיה עם רונאלדו. את הפרק העדכני בעלילה, לבדוק איך מתפתח הסיפור. בין אם ייפול או ינצח, הסיפור מרגש באותה מידה. הנה הוא מחמיץ, מנופף בידיים, הנה הוא מבשל, איך זה ייגמר? כמו שפרטי החוזה של ליאו מסי הסעירו את העולם, גם באיטליה תוהים כעת אם שווה ליובנטוס להשאיר אותו תמורת 31 מיליון יורו לעונה, אז תנו לי להבהיר: אם לא רונאלדו, ספק אם הייתי צופה במשחק.
מה שיפה עם רונאלדו, זה שהוא די שקוף וצפוי. קצת שטחי, חד מימדי. אפשר לדמיין מה עובר לו בראש. לא, הוא לא מופתע. הוא חי עם זה שנים, אבל עדיין לוקח ללב. יש לו טענות על יובנטוס, ההנהלה, הרכש, הסגל, המאמן, המערך, הוא בוודאי מרגיש שלא קיבל מספיק מסירות טובות, אבל גם לוקח אחריות, מלא ביקורת עצמית. במקביל גם טוען ש"זה הכדורגל, יש גם ימים כאלה", ואם תמשיכו לעצבן אותו הוא יזכיר כמה אליפויות יש לו וכמה גולים וגביעים ותארים, כמו ביום שספג קללות מאוהדי אתלטיקו מדריד וסימן להם "5" על היד כתזכורת למספר גביעי אירופה בהם זכה, לעומת האפס שלהם.
לא יפליא אף אחד אם הדיווחים נכונים, והוא אכן רוצה לחזור לריאל מדריד וביקש מז'ורז'ה מנדש הסוכן לברר אם זה אפשרי, כי נמאס לו מכל כפויי הטובה שמאוכזבים משחקן שכבש 92 שערים ב-121 משחקים, הוא שוב רוצה להיות במקום שבו הוא "מרגיש מוערך"; ולא יפליא אף אחד אם אלה שקרים וספקולציות חסרות בסיס, והוא שוב קם בבוקר וראה את הפרצוף שלו מתנוסס על כל העיתונים, וגיחך אל מול הכותרות המומצאות האלה, שנשלפות בקלות דעת על ידי עיתונאי ספרדי ומופצות בכל העולם.
משעשע מדי פעם לחשוב על הדברים הקטנים בחיים שלנו גורמים לחצים והתקפי חרדה, לעומת המעמסה הבלתי נגמרת על הכתפיים שלו. אבל גם לזה הוא התרגל, לחיים הלא נורמליים האלה, הכל כך מופרעים וסוערים, שבהם כל יום הוא בכותרת הראשית, על השער, העניין המרכזי, הסיפור עצמו, נע בין תהילת גיבור להשמצות חסרות רחמים, נושא ציפיות ספורטיביות על אנושיות במקביל להיותו אבא ובן זוג ואימפריה כלכלית.
ולמזלו הרב יש בו נרקסיזם וביטחון עצמי מופרז שמספקים לו מנגנוני הגנה, ולמזלו הרב יש לו תסביך אב וחרדת נטישה שגורמים לו לשמור על מוטיבציה בלתי נגמרת, וכך גם ביום שאחרי ההדחה הוא כנראה הגיע ראשון לאימון ועבד בחדר הכושר מול המראה, מתכונן למשחק הבא, שבו אם יכבוש אולי יעשה תנועת השתקה או יזכיר "אני כאן", וגם זה יגרור תגובות נסערות של "הנה חזר המלך" או "פנאלדו חכם מול הקטנות", ואם ימשיך להחטיא שוב ישמע טענות שהוא "גמור", והמוטיבציה שלו רק תגבר, והוא ימשיך להגיע ראשון לכל אימון ולהרים משקולות מול המראה, כי יש לו עוד את השיא עלי דאי לשבור, ולשמור מרחק ממסי, והוא חייב לסתום את הפה לכל המספידים והמשמיצים, שלא יכולים להוריד ממנו את העיניים. זה מעגל נהדר ומרתק, תענוג לצפות בו, וחבל שהוא לקראת סופו.