זו כנראה אחת התופעות האומללות ביותר בכדורגל הישראלי, חגיגת בית הדין והעונשים המשמעתיים. השבועות האלה שבהם חובב הכדורגל מקבל עדכונים שוטפים על המסע המייגע של שחקנים, מנהלים ומאמנים בבית הדין, מרגע עבירת המשמעת ועד לפרסום הרשמי של העונש. אלה שבועות שבהם אדם שכל חטאו הוא חיבה לשחקנים שרצים עם כדור על דשא, נאלץ (ואף נדרש) להפוך לאזרח יוזף ק' המפורסם, ולצלול לנבכיו הפתלתלים של עולם משפטי אפור וסבוך, עם מוסדות קלאסיים כמו בית הדין, תובע ההתאחדות והדיינים המכובדים, ובסופם גזרי דין אכזריים ורחמניים, במה שלפחות מרגיש כשרירותיות בלתי נסבלת.
במהלך השבועות האלה אנחנו לא רק מתעדכנים על ההכנות של הקבוצות ועורכי הדין הנמרצים שככל הנראה גובים סכומי עתק על טיעוניהם המקוריים ("רק עשיתי 'טפו' עם הפה" זו ללא ספק אחת הפסגות של העשור האחרון), אלא ממש נאלצים לצלול לדרך המחשבה ולטקטיקה המשפטית של הקבוצות במערכת החשובה-אך-עם-זאת-תמוהה הזאת. וכך למעשה לאורך השנים אוהד רציני לא רק לומד להכיר את היועץ המשפטי של קבוצתו כמו היה חלק חשוב מהמערך שלה ("תעיפו כבר תזבל הזה, חייבים לגבש קו יותר תוקפני"), אלא גם מפתח עליו דעה מקצועית ("מהלך גאוני, שיחקנו אותה עם העסקת טיעון").
הסיפור כמובן מתחיל כבר אחרי המשחק, כשאוהד תוהה האם התקרית תיכלל בדוח השיפוט או בדוח המשקיף, מה המשמעויות ומה אומרים מקרי העבר ("כמדומני על פי תקדים מכבי פתח תקוה 2003 יש פה סכנה לארבעה משחקים בחוץ"). ואז מתפרסם דוח השיפוט, כן כן, אותו דוח שיפוט חורץ גורלות, שעליו יבוסס התיק ועל פיו יזומנו העדים ויגובש קו ההגנה, ובו מופיעות שורות מפוארות כמו "בירידה להפסקה, בעודי פוסע לחדר ההלבשה, ניגש אליי מנהל הקבוצה, התקרב אליי בצורה מאיימת ואמר לי 'דפקת אותנו יא שרמוטה'".
כן רבותיי, היום על הפרק המוכטה והראסיה, הקללה המכוערת, הקטטה בחדר ההלבשה, הדחיפות והאיומים, ונדמה שזו חגיגה של ממש, דרמטית לפחות כמו התככים באיגוד השופטים ובמזכירות ההתאחדות. לאחר מכן מגיע יום הדיון עצמו, שכולל מעקב תקשורתי צמוד אחר מצעד הנאשמים שנכנסים לחדר הקטנטן, ולצדם עורך דין עם קלסר עבה עם כתב הגנה שבו ישלוף טיעונים נואשים ומביכים ויחפש נסיבות מקלות. אבל מה כבר אפשר להגיד על נאשם שירק על שחקן יריב או נגח לו בפרצוף מלבד הטיעון הבסיסי שזה משחק כדורגל מלא יצרים, אלימות ואמוציות ולכן קיבל ג'ננה? הרי כל מילה נוספת היא מיותרת. תנו לו עונש ונלך הביתה.
אך את הטקס אי אפשר לעצור, ואז על ספסל הנאשמים מתיישבים להם המעורבים עם מבט מושפל (לא מבהלה מגודל המעמד או הכרה בחטא שביצעו, אלא דווקא מעליבותה של הסיטואציה המקטינה ותחושת חוסר אונים), ולבסוף כמובן הפרסום של פסק הדין וגזר הדין - האם סחבק הורחק משלושה משחקים או מארבעה, כמה על תנאי וכמה הקנס, והאם ישחק או לא ישחק מול קרית שמונה במשחק הבא.
ספק אם יש מקום בעולם שבו ישנם עדכונים ועיסוק כל כך אובססיביים על עונשים וענייני משמעת. לפעמים ב-NBA וב-NFL יש התעסקות גדולה בעונשים ובקנסות, אבל ארה"ב היא באמת מדינה שמתאפיינת בענישה מחמירה ובתי כלא גדושים. מה התירוץ של הכדורגל הישראלי בכל הטרפת המשמעתית הזו? מה מקור העיסוק האובססיבי בענישה ובאכיפה? ממתי מקפידים פה על תקנות וחוקים? ולמה אין קפדנות שכזאת באימונים, בוועדה המקצועית לבחירת מאמן הנבחרת, בבקרת התקציבים, בללמד את החבר'ה האלה להגביה או לרוץ מהר?
ואי אפשר בלי הקומדיה, הסיטואציות המופרכות, המגוחכות, הפער המשעשע בין הרצינות התהומית שבה דברים מתוארים בכתבי האישום ובבית הדין, לבין המציאות עצמה. יריקה היא "אקט משפיל, במיוחד בימי קורונה", ודחיפות בסוף משחק הופכות ל"קטטה מסוכנת שפוגעת בתדמית הענף", וכל סיטואציה סטנדרטית ממשחק כדורגל בשכונה (שחקן עצבני עושה פאול, שחקן עצבני קם ומצמיד לו מצח באיום) מטובלת במשפטים מגוחכים ("מצרים על כך שמרשי נגרר לפרובוקציה"). וברקע יואב כץ שדורש ניצחון טכני ותביעה אזרחית לפעמים נראה כמו תוספת בוטה של התסריטאים, שמנסים בכוח להוסיף דמות גרוטסקית לעלילה.
אבל אחרי הקומדיה מגיעה גם הרצינות המוגזמת, ועמה התופעה הכי חמורה של "פרשות בית הדין": הבכיינות שנלווית אליהן. זה שבוע שכולל קמפיינים תקשורתיים נגד העונש המתגבש, איומים ואזהרות לבית הדין, תזכורות מהעבר ותקדימים, ולאחר מכן, עם פרסום העונש, טרוניות בלתי פוסקות. אפשר להבין את התלונות, בית הדין הוא לא תמיד עקבי, אבל זה ממלא את הכותרות באנרגיות רעות. הווייב הוא שלילי, כעוס, עצבני. כולם מתוסכלים, עם רגשות קיפוח ותחושת חוסר הגינות. מנהלים מתלוננים בפומבי, בעלים עוקצים אחד את השני, המון צרות עין והשוואות, למה לנו ככה ולהם ככה.
וכך "פרשות בית הדין" הן סמל מובהק לכדורגל הישראלי, בעיקר בדרך שבה הן לוקחות סצינות עלובות (מוכטה, דחיפות בסוף משחק) ומנפחות אותן מעבר לכל פרופורציה. לוקחות רגעים קטנים, וממלאות אותם ב"תוכן", באוויר חם. לוקחות תקריות ומייצרות מהן עוד אלימות, עוד לכלוכים, עוד זעם ועוד יריבויות לקראת המשחק הבא.