בישראל זו נורמה: אם עושים עליך עבירה מאוחרת, תגיב בדרמטיות. אם השחקן היריב איחר מעט בתיקול ופגע בך אחרי שכבר שחררת את הכדור, חובה עליך לנצל את המצב ולהוציא מהנסיבות את המיטב. קפוץ הכי גבוה שאתה יכול, תתפתל על הרצפה, פרפר כמו קרפיון, תפוס ברגל ותעשה פרצוף סובל. שכח לרגע שאתה ספורטאי, זכור שאתה כדורגלן. ויותר מזה: אתה לא סתם כדורגלן, אלא כדורגלן ישראלי. שכח מהכבוד שלך, או של המשחק, או של הליגה והענף כולו, הרי יש דבר חשוב יותר, מטרה נעלה יותר, ומיידית: שהיריב יקבל צהוב.
אז מה אם כולם רואים אותך מתפתל על הדשא ומניף יד באוויר כדי להזעיק חובש כאילו זה עתה חטפת ירייה בג'ונגל בווייטנאם. אז מה אם אתה מסתכל על הרגל שלך בבהלה ונאנק, ולרגע הקהל בבית חושש שהתפצלחה לך העצם. אז מה אם עוד שנייה תתרומם ותמשיך כרגיל לשחק ולרוץ ולבעוט כמו הגבר החסון שאתה, בשיא אונך, אתלט שמתאמן כל חייו והגיע לליגת הכדורגל הבכירה ומקבל סכומי עתק. מה זה משנה שנתפסת בשקר, בהגזמה, שיצאת בכיין, רכיכה, נקניק, רמאי קטן, שסתם הדלקת את הקהל. העיקר שהיריב יקבל צהוב. מי יודע, אולי בזמן שאתה מורח את הזמן על הדשא ה-VAR ימצא איזו דריכה קטנה ועוד תוציא אדום.
לא נשכח את אלה שחוטפים מכה, נשכבים בכאב, נראים על סף מוות, אבל אז היריב מתקרב אליהם ומסמן להם לקום, ופתאום הם איכשהו בדרך נס מצליחים לגייס אנרגיה ומזנקים מעלה כדי להיצמד לו לפנים ולהתעמת איתו בעודם צולעים על רגל אחת, הרי יש דברים שעבורם ראוי להקריב. או את אלה שנופלים לדשא ומתגלגלים להם סטייל ניימאר בעודם אוחזים בקרסול, והמצלמה קולטת את המבט שלהם תר אחרי השופט, לראות אם הוא מוציא כרטיס או לא. או את אלה שנפצעים מאחורי הקו ונראים גמורים, ובכל זאת בשארית כוחם מתגלגלים פנימה אל תוך תחומי המגרש כדי שהמשחק ייעצר, כדי לבזבז את הזמן, שלהם ושלנו.
בינתיים, בצד השני של העולם, שכירי החרב של מנצ'סטר סיטי ופריז סן ז'רמן שיחקו השבוע על קרח. על מגרש קפוא. זאת אומנם לא הרומנטיקה של הבוץ והחול של מגרשי ילדותנו, אבל אלה היו תנאים של כדורגל מהשכונה, בלתי אפשריים. היה קר. הכדור לא זז. כל מסירה נאלצה לפלס את דרכה דרך גושי קרח. השחקנים נדרשו להתאים את עצמם לתנאים, לשנות עוצמות בהנעת הכדור, לגלוש על משטח קפוא ורטוב, ועשו את זה בגבורה, לא פחות. שתי הקבוצות שמסמלות את העושר המוגזם, שלכאורה מחפשות אחר ההצלחה המהירה וקונות אותה בכסף, שתי קבוצות "מושחתות", שאמורות לעורר ניכור וריחוק, ואי אפשר היה שלא להביט בהן בקנאה. שחקנים "עשירים זרים ומפונקים", כוכבי הסופר ליג, ובכל זאת משחקים בנחישות, בקשיחות, בשיא המחויבות. היה פשוט כיף לצפות.
אל תפספס
גם במשחק של סיטי ופ.ס.ז' היו עבירות מאוחרות, אבל שם שחקנים מיהרו לקום. אין זמן לשטויות, המשחק רץ. יותר מזה, אפשר היה ממש לראות את השופט גוער ונוזף בשחקנים שניסו לנצל את הסיטואציה ולסחוט צהובים ליריב. אחרי זה שחקני פריז אף התלוננו שהשופט קילל אותם ואמר להם ללכת לעזאזל. ואומנם אנחנו נגד אלימות ונגד קללות ולא תמיד אוהבים שופטים, אבל יש משהו נחמד בשחקן שבא להתלונן לשופט והוא בתגובה סותם לו את הפה, דורש שיתעסק במשחק, שימשיך לרוץ.
ומנגד, המשחק של מכבי תל אביב נגד הפועל באר שבע. מבחינה עקרונית, היה בו כל מה שצריך. הרבה אמוציות. קהל משולהב. קבוצה שלכאורה "אין לה על מה לשחק" מלבד הכבוד שלה, ובכל זאת משחקת ביותר נחישות ורצון מהקבוצה שנאבקת על האליפות. זה היה משחק עם דפיקות לב, שער יפה, הרבה אמוציות, מעורבות רגשית. על פניו, כל מה שהופך את ליגת העל למוצר ראוי ואהוב. ועדיין, הרמה כל כך נמוכה. יותר מדי מהלכים מלוכלכים. לא קשיחות, סתם אלימות. קטטות קטנות, ריצות לשופט, עבירות ברוטאליות, התבכיינויות בלתי פוסקות, שחקנים פרובוקטיביים. יותר מדי פעמים שהצופה מסנן לעצמו "איכססס". אחר כך הוא רואה שיקוף מדויק של המציאות הזאת ב"בובה של לילה", וצוחק.
קשה להאמין ש"זה מה שמלמדים אותם בילדים". מאמני כדורגל במחלקות נוער הם בדרך כלל אנשים טובים ומסורים, שאומנם לא מקבלים מספיק כלים כדי לפתח כדורגלנים מיומנים, אבל הם בטח לא מלמדים את החניכים הצעירים לרמות ולצלול ולהתגלגל על הדשא. לא, את זה הילדים רואים בטלוויזיה. זה מבחינתם המודל לחיקוי. כך מתנהגים הגיבורים שלהם. הם מעריצים ומחקים שלל מניירות: את התספורות, ההליכה, העמידה לפני בעיטה חופשית, הקעקועים, המוכטה, החגיגה שאחרי הגול, וכן, גם לדעת איך ליפול. מתי להיצמד לפרצוף של יריב. להחזיק את הרגל. את ההתפתלויות על הדשא. בתור ילד נהניתי מזה מאוד. חוטף מכה והתגלגלתי על המגרש. הרגשתי כמו מקצוען.