הדלק שמניע את הבן של סרג'אן: דג'וקוביץ' חולם על נקמה

הדברים שאמר השבוע סרג'אן דג'וקוביץ' על הפרשה באוסטרליה היו חריגים גם בסטנדרטים שלו. הרבה מעבר להתלהמות הרגילה של דג'וקוביץ' האבא, שידוע באיבה שלו למערב - הפעם זו הייתה ממש שנאה יוקדת, תחושת קורבנות ומבט מעוות על העולם. אפשר להעביר ביקורת על ההתנהלות של הרשויות באוסטרליה בפרשה, אבל מהתגובה של האבא אפשר ללמוד הרבה על הדרך שבה הדג'וקוביצ'ים רואים וחווים את המציאות: הם נרדפים, הכל אישי, נובאק הוא שליח האל.

אחרי שסרג'אן טען ש"התייחסו אל נובאק כמו אל פושע" וש"החזיקו אותו בשבי", הוא השווה את בנו לישוע הנוצרי, בן האלוהים. "את ישו הם צלבו על הצלב, אבל הוא עדיין חי וקיים בקרבנו", אמר מר דג'וקוביץ', "עכשיו הם מנסים לצלוב את נובאק ולשבור אותו, להוריד אותו על ברכיו". את הפקידים בשדה התעופה באוסטרליה הוא כינה "אידיוטים". את ההחלטה לעכב את בנו הוא הגדיר כ"מתקפה פוליטית". הוא קרא לסרבים "להתקומם" בזמן שהעולם המערבי מנסה "להשפיל" את "גיבור העם שלנו". לדבריו, "הם יכלו להגיד לו 'אל תבוא לפה נובאק', וזה היה בסדר, אבל לא, הם רצו להשפיל אותו ולכלוא אותו… הוא לא בבידוד, הוא בכלא. הגאווה של סרביה נכלאת בבית סוהר".

לפני כן, הוא השווה את בנו לספרטקוס, הגלדיאטור המיתולוגי, מנהיג העבדים. "הלילה הם משליכים אותו לצינוק, מחר הם כבר יכולים לקשור אותו בשלשלאות", אמר, "אבל האמת היא כמו מים, ומים תמיד זורמים ומוצאים את דרכם וזורמים. נובאק הוא הספרטקוס של העולם החדש, שלא מוכן לסבול אי צדק, קולוניאליזם וצביעות. נובאק הוא נציגם עלי האדמה של העניים והמדוכאים". מבחינתו זו רישעות מתוכננת, והמטרה שלהם היא "להשפיל את העם הסרבי ולדרוך על הגיבור שלנו".

במידה מסוימת, דג'וקוביץ' האבא צודק. הפרשה באמת חשפה כשלים בהתנהלות של הגופים באוסטרליה. נובאק הוטעה. מצד אחד היה הלחץ הספורטיבי של מנהל הטורניר קרייג טילי, שכמובן רצה לראות את האלוף שובר את השיא ההיסטורי של הגרנד סלאמים דווקא במלבורן, וטוען שקיבל אישורים מהוועדה הרפואית של מדינת ויקטוריה. מנגד ממשלת ויקטוריה שמכחישה את הטענות ומפרסמת מכתבים שבהם הזהירה את טילי. לצדה ממשלת אוסטרליה, שמסרבת להקלות אישיות לכוכב בינלאומי, כשהיא תחת לחץ ציבורי במדינה מוכת קורונה. בשער ניצבו פקידי ההגירה בשדה התעופה, שפועלים על פי חוקים נוקשים וברורים. ובאמצע תקוע דג'וקוביץ', שרק רוצה לנצח.

היחס באמת מקומם, לא מכובד. דג'וקוביץ' קיבל הבהרות מראשי הטורניר. נאמר לו שהוא קיבל אישור חריג להיכנס. גם אנשים בסביבתו שהם פחות קיצוניים מאביו טוענים שלא היה מגיע לאוסטרליה אם היה יודע שהסוגיה עדיין פתוחה ושתתעורר כזו מהומה. הוא עוכב ונשלח למלון קטן בפאתי העיר לצד פליטים. אתמול שחקנית אחרת שנכנסה למדינה עם אותו אישור, רנאטה וורקובה הצ'כית, נשלחה גם היא לאותו מלון של דג'וקוביץ', אבל רק אחרי שכבר השתתפה בטורניר הכנה (כשלא ברור איך ולמה היא דווקא כן הצליחה להיכנס ולקבל אישור). הלחץ הציבורי מתחזק. גם ניק קיריוס, שהיה ידוע כצ'ילבה של דג'וקוביץ', הזכיר איך בעבר הסרבי ניסה לעזור לאוסטרליה וגייס כסף בזמן השריפות הגדולות ואמר ש"אנחנו חייבים להתנהג אחרת".

השאלה היא עד כמה סרג'אן צודק, ועד כמה זה באמת אישי. האם אוסטרליה - שמאז תחילת המגיפה נאבקה בקורונה בצורה תקיפה, סגרה גבולות והטילה סגרים ארוכים - נוקמת כעת בדג'וקוביץ' על הזלזול שלו בנגיף (כשבעבר אירגן טורניר ראווה שהפך למסיבת הדבקה) והסירוב העקרוני שלו להתחסן. בשבוע שעבר דג'וקוביץ' התגאה באישור שקיבל ופרסם באינסטגרם שהוא בדרך, ובמלבורן, שבה נרשמו אתמול 50 אלף נדבקים חדשים, הדבר נתפס כהתרסה. הרוב המוחלט מסכים עם הדברים שאמר רפאל נדאל: "זכותך לא להתחסן, אבל ידעת מהן ההשלכות".

דג'וקוביץ' תמיד עורר יחס אמביוולנטי. מצד אחד, אי אפשר להתווכח עם גדולתו כספורטאי, אין טעם להזכיר שוב את עשרות הפעמים בהם הדהים את חובבי הטניס, ובקרוב יהפוך רשמית לגדול בכל הזמנים. מנגד, האופי שלו תמיד היה שנוי במחלוקת. התקרית שבה חבט בשופטת קו הייתה רק בונוס. הוא מעולם לא היה אהוב הקהל. תמיד העדיפו על פניו את נדאל ופדרר. הוא הואשם בטקטיקות נלוזות, כמו עיכוב משחק, זיוף פציעות ולקיחת פסקי זמן רפואיים כדי לעצור את יריביו. התחושה היא שרבים נהנים לפגוע בו, לעצור אותו.

בדרך כלל הוא ידע לנצל את העוינות כלפיו, ותיעל את האנרגיות לטובתו. הילד הסרבי, שגדל בבית שבו האבא מטיף על המערב המתנשא והמרושע - נהנה לנצח בלונדון, פריז וניו יורק. זה רק הכניס בו עוד מוטיבציה. הוא אף פעם לא התלונן על היחס שקיבל מהקהל, כי ידע שזה לא יתקבל טוב, אבל ניכר היה שזה מציק לו. בגמר האחרון בארצות הברית, שם יכול היה לשבור את שיא הגראנד סלאמים, הקהל בניו יורק קיווה לצפות במאורע היסטורי ותמך בדג'וקוביץ' מול מדבדב (מהבודדים בסבב שאהודים עוד פחות מנובאק). דג'וקוביץ' דמע מהתרגשות. גם הילד הרע זקוק לאהבה.

אבל עכשיו הוא חוזר למצב הטבעי, ומונע מכעס. ייתכן שספורטאי אחר היה נעלב ומוותר. ייתכן שמישהו אחר היה אומר עצמו, 'שיילכו לעזאזל האוסטרלים האלה, שייתקעו עם זברב ומדבדב, אני לפה לא חוזר', אבל לא הבן של סרג'אן. הוא נלחם למען מטרות נעלות יותר. הוא ישו, הוא ספרטקוס, הוא נציגם עלי האדמות של העניים והנדכאים, הוא הגיבור המושפל של האומה הסרבית. אז הוא יושב עכשיו בחדרו הקטן במלון, אוכל מה שמגישים לו, לא מתאמן, רק מחכה לערעור ביום שני, ומתכנן את הנקמה. רק תנו לו לשחק, לעלות על המגרש, ובסוף שוב תשתחוו.