זה כל הרגש: קלינגר צדק, הקללות בכדורגל הפכו למרושעות יותר

מה אפשר להגיד על אוהדי הכדורגל שקיללו אותי בלי בושה תוך כדי נסיעה פרועה על קורקינט לדרבי? שקלינגר צדק, האווירה רעילה, הקריאות נהיו אכזריות יותר, ומי שמלבה כל השבוע לא צריך להתפלא שזה מתפרץ

13/11/2021
תקציר: מכבי תל אביב - הפועל תל אביב 1:1 (ספורט1)

מצד אחד, לא ברור למה ניר קלינגר האהוב שלנו כל כך מופתע מהתנהגות של קהל כדורגל. למה פתאום הוא כל כך מאוכזב ונסער כאילו גילה משהו חדש. הרי הוא בעצמו אדם שנסחף אחרי האמוציות של המשחק (למעשה הוא אף מטפח את תדמית הרגשן), הוא בעצמו אדם שלא פעם משתולל ולאחר מכן נרגע כשההצגה נגמרת (לפעמים אפילו מתחרט כשרואה את עצמו מהצד), הוא עצמו טיפה "חמום מוח" שכשחקן ומאמן לא היסס ללכלך את הידיים והרגליים, אז לא, לא ברור מה פתאום הוא מתרגש מהקנטות וקללות ביציעים, במיוחד כאלה שנשמעות כבר כמה עשורים.

ואם מה שמטריד אותו זה הזיכרון הקצר של אוהדי מכבי תל אביב, הרי שגם זה מפתיע, כי חלק מהקסם של קלינגר "הנשמה" זה היכולת שלו להיות מחויב לקבוצה שלו בכל מחיר, מחויב להווה ועיוור לעבר. ואם הוא במכבי חיפה אז כולו ירוק. ואז הוא עובר למכבי תל אביב וכולו צהוב. ואז להפועל תל אביב וכולו אדום, ובדרך לבית"ר ירושלים ולהפועל חיפה, בכל מקום הוא לא סתם מסור אלא גם חסר סנטימנטים לאקסית (להפך, גם לא יהסס לעשות גליץ' מתריס לעבר הספסל שלה), מרוכז רק בקבוצתו הנוכחית, מה שהיה היה. וזה בסדר, זה טבעי, רק שיבין ויזכור איך הדברים עובדים.

עוד בוואלה!

ניר קלינגר צודק, אנחנו באמת חסרי תרבות. עכשיו רק שמישהו יסדר לו מראה

לכתבה המלאה
האיש שכולו רגש מתפלא שהקהל מתלהם? קלינגר(צילום: ברני ארדוב)

אבל אם יש משהו שבאמת אפשר להסכים עם קלינגר זה על רמת האכזריות בענף, שעולה עם השנים. איבה תמיד הייתה, אבל מה שהשתנה זה הסגנון. השפה. הרוע והרישעות. גילויי האיבה, נטולי הומור ומודעות. אין הכוונה לתגרות האלימות שמתוכננות מראש, אלא הדברים שבשוטף, שבהליכה מהאוטו לאצטדיון: בחורים צעירים שכבר מתקשים לשים גבולות, שיכולים לגדף אבא עם ילדה על הכתפיים, להביט לו בעיניים ממרחק של מטרים ספורים ולהמטיר עליו קללות קשות ואיחולי מוות ומחלות רק בגלל שהוא בצבע הלא נכון.

אני מודה, אני איש מבוגר. זכורה לי כתבה בעיתון מלפני כ-150 שנה, עם דוביד שווייצר, במקומון תל אביבי, שבה דיבר בין השאר על יחסיו עם אשתו, ואף סיפר בחיוך שהוא לוקח חלק במטלות הבית ומוריד את האשפה. יום אחרי הכתבה הלכנו לבלומפילד, כשלפתע בטריבונות התגבש לו שיר משעשע עם המילים "מי מוריד את הזבל, מי מוריד את הזבל, מי מוריד את הזבל, דוביד השמן!". כן, זו הייתה ההקנטה, על זה שדוביד השמן מוריד את הזבל. צחקקנו במבוכה.

עוד בוואלה!

בתו של קלינגר: "אוהדי מכבי צוחקים על נכות של אדם שנתן להם את חייו"

לכתבה המלאה
הקנטות מימים אחרים. דוביד(צילום: פלאש 90, משה שי)

אין הכוונה להתענג על נוסטלגיה, או לרמוז שפעם היה יותר טוב. תמיד הייתה אלימות, תמיד הייתה שנאה בין יריבות, האצטדיונים היו פח זבל, תמיד היציעים שימשו בית לאספסוף מתלהם, שהרשה לעצמו להתפרק דווקא בזירה הזאת. אבל השפה הייתה תמימה יותר, ההבדל הקטן בין "שבו בשקט יא מנאייק" לבין "תשתחוו יא בני זונות". אותה כוונה, רוח המשורר זהה, פשוט בחירת מילים שונה, אלימה ובוטה, כמו שיר אונס שמאיים ש"נאנוס לכם את הבנות" או נורמה שהשתרשה עם איחולי שואה ומשרפות וצלילים של גז.

הסתובבתי בתל אביב ביום של הדרבי, ומדי פעם התמלאתי קנאה באוהדים הנרגשים עם הצעיף סביב הצוואר שכבר בשעות אחר הצהריים המאוחרות החלו להתכונן למשחק והתאגדו להם לשתיית בירה משותפת. אבל על כל אוהד נחמד, התגלו שניים מגעילים. כמו למשל שני הבחורים הצעירים שהתהלכו בשדרה והתנהגו בבהמיות אופיינית של אוהדי כדורגל. התחושה הייתה לא רק שהם מכינים את עצמם לאנרגיות הייחודיות של המשחק (ולכן צועקים ומתבהמים כדי להיכנס לאווירה), אלא גם מרשים לעצמם להתנהג אחרת רק בגלל שלבשו חולצת כדורגל, שלכאורה נותנת להם רישיון ואסמכתא לחרוג מהנורמות החברתיות.

אז הם צעקו בקול בפיצרייה, השליכו את מגש הקרטון, כל שפת הגוף שלהם שידרה גסות רוח ואגרסיביות. למעשה הם נראו כמו שני אנשים די נורמטיביים "בחיים האמיתיים", שבכל יום אחר בשבוע יודעים לאסוף אחריהם את המגש ולהתאים את עוצמת הקול שלהם למקום ולסיטואציה, אבל הפעם גם הם וגם כל מי שסביבם נאלץ לקבל את המוסכמה ש"ככה זה אוהדי כדורגל", וכל הנוכחים הביטו בהם בסלידה וחשו הקלה כשהם עזבו.

או למשל שלושת הנערים, שנסעו ביחד למשחק, שלושתם על קורקינט אחד. בלי קסדות, כמובן. נוסעים בפראות על המדרכות, כמובן. לא יציבים, מסכנים את עצמם ואת הולכי הרגל. לרגע הבטתי בהם בקנאה קטנה, על רוח הנעורים וחוסר האחריות, על החברותא והדרך שבה עמדו צמודים זה לזה כדי לחסוך כמה שקלים, על קלות הדעת ושמחת החיים, ולא יכולתי שלא להוריד מהם את העיניים בעודם חולפים מולי. אבל כנראה שהמבט שלי נראה להם חשוד, והם חשו איזשהי עוינות מכיווני, וכך, על רקע האווירה הפרואה והפרועה, תוך כדי נסיעה הם צעקו לעברי "נזיין אתכם היום יא שרמוטה", והותירו אותי ואת בתי המומים.

אולי הבעיה היא הטיפול בכדורגל, שתמיד היה נגוע בצביעות: מצד אחד מלבים, מיד אחר כך מצקצקים. נהנים מהיריבות ומטפחים אותה, ואחר כך נדהמים שיש נפגעים. זה בא לידי ביטוי באהבה הגדולה של התקשורת לאבוקות ורימוני עשן, שמוסיפים כל כך הרבה צבע ואווירה, וזאת בניגוד להתנגדות של "הממסד" לתופעת הפירוטכניקה, שמובילה לקנסות לקבוצות ועונשים לאוהדים. אלה שמתלהבים מהאווירה שהאוהדים מייצרים ("אווירה שרק דרבי יכול לייצר!", יאמר השדר) הופכים לראשונים שקוראים לסגור להם את היציע.

אלה שיתמוגגו מהמראות יקראו לסגירת היציעים. אבוקות(צילום: ברני ארדוב)

ואולי זו האווירה הכוללת במדינה, או בעולם, עם קיטוב שגובר וקולות קיצוניים שנאמרים ללא בושה, והרשתות החברתיות והשיח האלים והתחושה שמותר לשנוא, וכל המרבה הרי זה משובח ומביא ללייקים, הכל כבר ידוע. ואולי זה פשוט אני שהזדקנתי, ורק מביט מהצד בצעירים וכל אחד ואחד מהם נראה לי "ילד קקה", ויכול להיות שמראשית ההיסטוריה הזקנים צדקו, והדור הצעיר מקולקל יותר ויותר, עד לכלייה הקרבה.

ואולי צריך להשלים עם זה שהאמוציות האלה הן לא חלק מהמשחק אלא לב המשחק. שהתעשייה מלבה את הרגש מטעמים כלכליים. כי עם כל הכבוד לדרבי, אף אחד לא התרשם מהמשחק עצמו, לא זכורים מהלכי כדורגל יוצאי דופן, הרמה שוב לא התעלתה, קבוצה אחת עשתה בונקר, השנייה נראתה אימפוטנטית, באמת שאין מה להרחיב בצד המקצועי, שוב כל הכותרות נגעו בעניינים שמחוץ למגרש, אחרי המשחק, בריאיון טלוויזיוני, באיש נרגש שאמר דברים נרגשים על קללות ורוע ואנשים שנסחפים לקיצוניות. אז לא, לא ברור למה קלינגר כל כך התפלא. זה הביזנס, ויש לזה מחיר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully