מה שעבר השבוע על חובבי הספורט התל אביבים היה לא קל, חברים. אלה היו שני דרבים חריגים בעוצמתם, כשאחד הסתיים בניצחון והשני בהפסד, ולהיפך. חכמים כבר אמרו שאם אתה לא חלק מזה, אתה לעולם לא תבין, ונדמה שצדקו. רגע אחד אתה זורח מאושר ונוסק למרומים, ודקה אחר כך סופג מהלומה שמטיחה אותך לקרקע. אומנם ישנם בודדים שמתעניינים רק בכדורגל או רק בכדורסל, ומבחינתם אין בכלל ויכוח, זה היה שבוע אדיר/סיוטי - אבל הרוב המוחלט, שמזגזג בין שני הענפים, חווה טלטלה שגרמה לו להכיר בנזקי המלחמה, ולהיזכר שלמעשה אף פעם אין בה מנצחים.
אם, נניח, היו אומרים לאוהדי מכבי תל אביב לפני תחילת השבוע שהם ינצחו בדרבי הכדורגל 2:3 משער בדקה ה-93 ולאחר מכן יפסידו במשחק הכדורסל, סביר להניח שהרוב היו לוקחים את העסקה בשמחה. הרי עם כל הכבוד לכדורסל ולחבר'ה מליגת ווינר, זה עדיין מפעל משני, ודי מגוחך. הקהל הרחב לא באמת מכיר את הנפשות הפועלות (מתן נאור עוד משחק?), אין להשוות בין יוקרת הענפים ועוצמת המשחקים, דרבי בבלומפילד הוא קודש הקודשים, וניצחון בתוצאה 2:3, עם נדנדת שערים, הוא קלאסיקה מיידית, ולכן שווה הכל.
ואכן, הוא היה מענג. נדיר באיכותו. רגע אחד איינבינדר עומד לדחוק פנימה את שער הניצחון מול שער ריק לעיני שער 5, רגע לאחר מכן גוטליב מחליק אחורה את בישול הניצחון, והכל מוכרע על סנטימטרים לפה או לשם, אולי אפילו מילימטרים. התחושה היא של התערבות אלוהית, שהשם לצדך, או נגדך, הכל משמיים. ומאז, משבת בערב ועד שני בערב, הצהובים באופוריה שנמשכה יומיים. הם שוכחים מהעסקה, מתחזרים כהרגלם, מסתערים על האתגר הבא. 40 דקות לאחר מכן, הם סופגים מהלומה משפילה ביד אליהו, שתשכיח הכל.
כי אומנם זה "רק" כדורסל, ומכבי של היום זאת לא מכבי של פעם, אבל זה באמת היה מיוחד. ניצחון מוחץ של האדומים, שלישי ברציפות, משפיל וצורב, ביד אליהו. ניצחון כל כך משמעותי, שאשכרה גרם להנהלת מכבי לעשות צעד. אולי עבור הקהל הרחב מכבי היא כבר מזמן לא מכבי, שימון כבר פחות אכזר מהעבר, השחקנים מתחלפים, ההנהלה אפאטית - אבל עבור אוהדי הפועל, מכבי-סל היא עדיין סמל הרשע. היא מה שמגדיר אותם, זו שגורמת להם להרגיש מיוחדים, אופוזיציה לוחמת וגאה, דופקים את העשירים. לרגע הם מרגישים שזה שווה את הכל. השמחה שלהם הייתה כל כך גדולה, שהרתיחה את דמם גם של אוהדי מכבי שכבר מזמן אפאטים לקבוצת הכדורסל, אבל אלרגים לאדומים צוהלים. ג'ייקובן בראון היה עובר לידם ברחוב, והם לא היו מזהים אותו. זה החבר האדום מכיתה ג' שמוציא אותם מדעתם.
ההפסדים של מכבי והפועל בהמשך השבוע רק המחישו את עוצמת הדרבים. מכבי הפסידה בהולנד לאיינדהובן אחרי עוד משחק חלש, אחרי פסטיבל זהבי, אחרי ימים ארוכים של מחוות הערצה לשחקן משני בפ.ס.וו שלא הותיר רושם מיוחד, והכל נראה שולי וקטן, זניח אחרי הקרבות העירוניים. הפועל הפסידה בגמר להרצליה ופספסה תואר, ואומנם חוותה רגע כואב, אבל הוא לא יצליח למחוק את הניצחון בחצי הגמר, את הגאווה מהדבר האמיתי, מהמשחק היחיד שמשנה.
חובבי הספורט יכולים להתווכח מה המשחק הגדול של ישראל. האם בכדורגל זה מכבי חיפה נגד מכבי תל אביב, אולי בכדורסל ה"קלאסיקו" (חח) הוא בכלל מכבי תל אביב נגד הפועל ירושלים. אבל לאוהדי התל אביביות זה לא באמת משנה. לא אכפת להם מה חושבים בחוץ. הם יודעים מתי הם סתם מתרגשים לפני משחק, ומתי סובלים מחרדות. מתי זה חשוב, ומתי זה עולם ומלואו. מבחינתם יש רק משחק אחד שמכריע עונה, מגדיר עונה, שנחקק בראש.
לכן אלה היו ימי מלחמה בתל אביב, לא פחות. כל ניצחון היה הרואי, פסגת השאיפות. כל הפסד היה צורב, בלתי נסלח. יומיים של טלטלות, עם שיאי רגש לצד מפחי נפש, גאווה והשפלה. שבוע של עלבונות והקנטות, מריבות ברשתות, עקיצות כואבות. ימים שבהם אדומים וצהובים קולטים שאי אפשר להיפטר מהמנוולים שבצד השני, שזה עומד להימשך לנצח.
יש משהו מייאש בשבוע כזה, בחיים עם ניצחון לצד הפסד: תחושה של תסכול, חוסר סיפוק, חוסר שקט. רעש בלתי פוסק. הבנה שהכל זמני, אירעי, שביר. אין שורה תחתונה, אין הכרעה, אין הכנעה. הם תמיד יקומו. אדם מנסה להתענג על הניצחון, אבל בראש רצות תמונות מההפסד. לא הרמוניה של ין ויאנג, אלא סיוט. הדבר הבוגר לעשות הוא לחבק את החוויה, להבין שאלה החיים ובסך הכל היה נחמד - אבל אילו היינו בוגרים, היינו במקום אחר. קשה להשלים עם מציאות כזאת, שבה אדם יודע שאין נחלה, אין סוף למירוץ, זה גלגל נצחי, ובקרוב יהיה דרבי נוסף.