דניל מדבדב חטף השבוע עוד התמוטטות עצבים אופיינית על המגרש, כשתקף את השופט בחצי הגמר מול ציציפאס וכינה אותו "טיפש" ו"חתול קטן". גם מול אוז'ה אליאסים ברבע הגמר מדבדב התנהג בחוסר יציבות, ולא סתם נקלע לפיגור 2:0, אלא גם שיחק בצורה מוזרה בכמה מהנקודות, עם ריצות מוזרות על המגרש ולפרקים תגובות ייאוש עצבניות. "אני מתחרט על הדברים האלה כל הזמן", אמר הרוסי, שידוע במזגו החם, "למעשה אני ממש ממש מכבד שחקנים שאף פעם, או כמעט אף פעם, לא מתעצבנים, כי תשמעו, זה קשה. אני עובד על זה, אבל זה קשה".
מדבדב ככל הנראה דיבר גם על רפאל נדאל, שבימים אלה מסתובב לו במגרשי מלבורן כאגדה חיה, ונראה כמו תופעה חריגה, בלתי מוסברת, של עוצמה ויציבות. כי נדאל לא רק העפיל לגמר, לא רק מציג כושר נהדר - הוא כבר באמת מוסד. כל כך הרבה שנים, וכלום לא השתנה. תמיד יציב, נחוש, ממוקד, עדיין מייצר תחושה של בלתי שביר. כבר בן 35, עם שיער מידלל וברכיים מצולקות מניתוחים, ועדיין חזק מכולם. בלי דג'וקוביץ' ופדרר, הוא היחיד מהשלישייה שנותר בטורניר, והנוכחות שלו מורגשת, היא אחרת. זה סטאר קוואליטי שנרכש בזיעה ועבודה קשה, בתארים בלתי פוסקים, בהמשכיות נדירה. תמיד אצילי, תמיד אדיב ומנומס, תמיד ממוקד. תמיד נותן את התחושה ליריביו שהם יצטרכו להקיא הלילה את הנשמה אם ברצונם לנצח אותו. כל כך חזק, וכל כך הרבה שנים. העליות והירידות של המדבדבים הן טבעיות. זה רפא שחריג כאן.
הוא כבר באמת במעמד אחר. תחשבו על מתאו ברטיני למשל, סוס איטלקי בן 25, בשיאו, במגמת שיפור, רק עולה ועולה, מלא אמונה. כשהוא היה בן 9, נדאל זכה בגרנד סלאם הראשון שלו. כנער, הוא היה רואה בטלוויזיה את נדאל מככב במשחקים היסטוריים. עכשיו הוא פוגש אותו באוסטרליה, ורפא מפרק אותו. ואם זה לא מספיק, אחר כך נדאל לוקח אותו לשיחת מוטיבציה בחדר ההלבשה, מעודד אותו ונותן לו עצות של מנטור. "מבחינתי מה שהיה פה היום, מסביר את כל מה שראיתי ממנו מהפעם הראשונה שהוא היה על המגרש", אמר האיטלקי על יריבו, "הדרך שבה הוא מתנהג, הדרך שבה הוא מתנהל, הגישה שלו... אני עדיין לומד מהם. מול שחקן כמו רפא, אי אפשר לעלות כמו שהתחלתי היום בשתי המערכות הראשונות. אחר כך העליתי את הרמה, והוא היה חייב לשחק את הטניס הכי טוב שלו כדי להישאר מולי, וזה מה שאלופים גדולים עושים. כשאתה מעלה את הרמה, הם גם עושים את זה".
ונדאל עושה את זה כבר הרבה שנים. את הגרנד סלאם הראשון שלו הוא לקח ב-2005, לפני 17 שנה. 17 שנים של מצוינות, של מוטיבציית שיא, תחרותיות של אריה. אמרו שהסגנון שלו ישחק לו את הברכיים, שככה הוא לא יוכל להמשיך לאורך זמן, אבל הוא עדיין פה. העונה הוא לא סתם מציג כושר נהדר. הוא עושה זאת אחרי חצי שנה שבה לא שיחק בגלל פציעה ומחלה. הוא פתח את העונה עם סימני שאלה גדולים, אחרי שנדבק בקורונה, אחרי שב-2021 בגלל פציעה נאלץ לוותר על ווימבלדון, על האולימפיאדה ועל אליפות ארה"ב, אחרי שהיו ספקות אם אי פעם יוכל לחזור לשחק. אבל ב-2022 הוא כבר עם עשרה ניצחונות רצופים (כולל תואר בטורניר מלבורן), ומודה שסימני השאלה היו כל כך גדולים - שבטורניר הנוכחי הוא הפתיע אפילו את עצמו.
"הספקות סביבי יישארו עד היום האחרון בקריירה שלי", אמר נדאל אחרי ההעפלה לגמר, "מבחינתי מה שקורה פה מדהים, מפתיע אותי, ואני סופר-מאושר על האפשרות שלי לשחק ולהתחרות כפי שעשיתי בשלושת השבועות האחרונים, ברמה שהצגתי". הוא מספר שברוב הזמן במהלך ההיעדרות שלו ב-2021, הוא לא יכול היה להתאמן, "אבל עבדתי קשה, בכל יום ויום, וכשלא יכולתי לשחק טניס עבדתי קשה בחדר הכושר. עבדתי נכון, חזק, ושמרתי על רוח נכונה, גישה נכונה. דחפתי את עצמי ונתתי לעצמי אפשרות ואמונה לחזור". הוא כבר בשלב בחיים שכל דבר שהוא אומר נשמע כמו נאום של גורו. "עברתי הרבה רגעים קשים, המון ימים של עבודה קשה שבהם היה קשה לראות את האור", סיפר על המשבר, בעיניים נוצצות, "היו המון שיחות עם הצוות, עם המשפחה, תהיות על מה יהיה אם ככה המצב יימשך, חושב אם אולי זה הזמן להגיד להתראות. אבל עכשיו אני מרגיש שוב בחיים, שהקריירה שלי חיה". הוא הפסיד את המערכה השלישית מול ברטיני, אבל ניצח ברביעית. "אנחנו צריכים לדעת לסבול, ואנחנו צריכים להילחם. זאת הדרך היחידה להגיע למקום שבו אני נמצא היום".
לא רק עבור יריביו, גם עבור חובבי הספורט זו זכות לעקוב אחרי הקריירה של נדאל. לזהות את המוטיבציה הבלתי נגמרת. ספורטאים רבים נשחקים, מתעייפים, כבר הרוויחו מספיק כסף, ניצחו די והותר. טבעי שייראו שבעים, שיהיו פחות רעבים מיריבים צעירים. אבל רפא הוא באמת משהו מיוחד. בתחילת דרכו היה חוגג נקודות בהנפת אגרוף מופגנת, היה מקפץ על המגרש בשמחה כאילו כבש שער, ואומנם עם השנים עוצמת התגובות דעכה, עוצמת הספין קטנה, אבל הפרצוף הנחוש נותר, עם העיניים הממוקדות והשפתיים הקפוצות.
לא קל לגייס מוטיבציה אחרי כל כך הרבה הישגים. בתחילת דרכך אתה מנסה להגשים את החלום, השאיפה להרוויח כסף גדול תמיד ברקע, אתה מפנטז על גביעים וגרנד סלאמים ולהופיע במעמדים גדולים, ומשהו חייב להשאיר אצלך את האש הבוערת. אצל פדרר בולטים אהבת משחק, כישרון ייחודי ורצון להציג "טניס מושלם". אצל דג'וקוביץ' אלה רגשי הנחיתות מילדותו הקשה, הגאווה הסרבית והרצון להוכיח למערב. אצל נדאל זה עניין פנימי. בניגוד לאחרים, שאפשר לזהות אצלם שנאה ליריב, רפא מרוכז רק בעצמו. השאיפה שלו היא לא לרמוס את יריביו, אלא לתת את המקסימום שהוא יכול, להוציא מעצמו את המיטב, זו האפשרות היחידה שלו. זה עלה לו בפציעות לאורך הקריירה, אבל רק ככה הוא יודע, בכל הכוח.
בדיוק בגלל זה אפשר להאמין לו כשהוא אומר שלא מעניין אותו להיות "הגדול מכולם" ולזכות בגרנד סלאם ה-21 ולעבור את פדרר ודג'וקוביץ'. "אני מבין את סרט ה-GOAT שכולכם מייצרים, אבל אני חיי את חיי, יום אחרי יום, והדאגות שלי הן לא על להיות ה-GOAT", הבהיר נדאל בתחילת הטורניר, "אני מרוצה מהקריירה שלי. אני לא נואש להיות הגדול אי פעם. אם זה יקרה, זה יקרה. החיים שלי לא תלויים בזה".
לא יפתיע אף אחד אם השנה דג'וקוביץ' יעבור את נדאל, יגבור עליו ויהפוך רשמית ל"טוב בכל הזמנים". לא יפתיע אף אחד אם נדאל יפסיד מחר בגמר למדבדב, שבאמת נמצא בשיאו, בכושר נהדר. כל זה לא ישנה את התחושות שהוא מעורר, ההזדהות והגאווה. "אני מרגיש בר מזל", הוא אומר, "כשזכיתי פה בתואר ב-2009, לא העליתי בדעתי שאוכל להעפיל שוב לגמר גם ב-2022". מבחינת רבים, הוא כבר האלוף.