משעשע לחשוב על רמת הקירבה שאני מרגיש למשפחת מסי, כי קצת כמו אמא שלי, שמבקשת שאשלח לה יותר תמונות של הנכדים, כך גם לי מתחשק לפנות לאנטונלה מסי ולהפציר בה "אהובה תעלי יותר סרטונים של הילדים לאינסטוש, תני לנו עוד קצת מהם". הסרטון שהיא העלתה השבוע של ליאו משחק כדורגל עם שלושת הילדים בסלון היה מקסים ושובה לב, ולא רק סיפק הצצה נחמדה לנעשה במשפחת מסי, אלא באמת היה רגע מהפנט של אנושיות וכדורגל, מלא נחמה ונחת.
קודם כל, מדהים שוב להיווכח איך היום כל אוהד כדורגל כבר מכיר את שלושת הילדים של מסי, הרי בעבר אף אחד לא הכיר את הילדים של פלאטיני או ואן באסטן, ואילו כיום רץ לנו על המסך בכף היד רצף בלתי נגמר של תמונות "פרטיות" ומשפחתיות של ספורטאים. לחובב הספורט נחמד לחטט להם בחיים האישיים ולראות מבפנים את הבתים שלהם ואת הסלון ואת החופשות והמסעדות, והם נהנים להתרברב ולהתפאר, כך שמדובר בעסקה הוגנת לכולם.
במקרה של מסי, שלושת הבנים שלו הם כבר חלק בלתי נפרד מעולם הכדורגל. הם ממש גדלו לנגד עינינו, ולטקס כדור הזהב האחרון הגיעו בחליפות תואמות, מגוחכות ומקסימות. יותר מזה, הם בעלי השפעה אמיתית על הקריירה של מסי (ולכן על צמרת הענף), כי הוא עצמו העיד שבקיץ הקודם הם היו אלה ששכנעו אותו להישאר בברצלונה אחרי שכבר החליט לעזוב. תחושת ההיכרות איתם כל כך קרובה, עד שלפעמים אוהד מוצא את עצמו תוהה האם הילדים כבר הסתגלו לפריז ולבית ספר החדש, ומדי פעם כשמסי מציג יכולת מאכזבת במדי פ.ס.ז' האוהד מתוך הבנה כבר אומר לעצמו בראש "תנו להם זמן, הם רק עברו, זו תקופה קשה לכל המשפחה".
מאז ומתמיד מסי עשה רושם של טיפוס עם מגבלות רגשיות, מעט מנותק, כך שכל ההתנהלות שלו סביב המשפחה תמיד ריככה את תדמית ה"חייזר" העמום, הבלתי נגיש. קשה לדמיין עם אילו מתחים ולחצים הוא מתמודד, כמה גורמים עליו לספק, איך התחושה לדעת שהמצלמות תמיד עליך, תמיד תחת ביקורת, עם ציפיות בלתי אפשריות, כך שעבור מעריציו (כולנו, לא?) זו ממש הקלה לראות אותו משתעשע בסלון עם הילדים, ברגעי נורמליות נדירים. ובכלל, זו המלצה לכל הכדורגלנים שמנסים לשפר את התדמית שלהם - תראו לנו כמה שיותר תמונות עם הילדים, זה תמיד מרכך, מנטרל איבה, מוסיף מימד חשוב של אנושיות, מייצר אמפטיה. תמיד מחמם את הלב לראות אחרי משחקים גדולים את הכדורגלנים מחזיקים בידיהם זאטוטים קטנים, זה שם בפרופורציה נכונה את המשחק והופך ברגע אחד ספורטאים קשוחים לאבות אוהבים.
זו הייתה דקה קצרה שבה הכל נראה שפוי במשפחת מסי, פשוט אבא שמשחק עם שלושת הילדים בסלון. מאז כדור הזהב פורסמו כמה סרטונים מבית משפחת מסי, כולל תמונה שבה הילדים משחקים עם כדורי הזהב כאילו היו צעצועים, הרי יש בבית כל כל הרבה. היה רגע בו תיאגו שאל את אבא "מה, יש לך שבעה? היו רק שישה", ואבא עונה לו "כן, בשביעי זכיתי עכשיו", והילד קצת מבולבל, ובוודאי שלא מסוגל לעכל את המשמעות, מה זה אומר שלאבא יש שבעה כדורי זהב, מה הם כל הטקסים האלה שהוא נאלץ ללכת אליהם בשעת ערב מאוחרת במקום לישון, מה בעצם קורה פה.
כי הכל כל כך שונה בבית הזה, אבא תמיד עסוק, סבא תמיד מתקשר אליו בעניינים חשובים של כסף, לא פעם יש תחושת מתח, לחץ לפני משחקים, אסור להפריע, צריך להיות בשקט, אבא מתכונן, אבא בחו"ל, אבא במונדיאל, ופתאום כולם משחקים ביחד בסלון, לרגע קצר לאבא יש זמן פנוי והוא יכול לתת לילדים קצת ממה שהם רואים אותו עושה כל הזמן על המסך. מסי בגרביים, פיג'מה, ברקע טלוויזיה דלוקה, הקול המשועשע של אנטונלה שמצלמת, בדקה אחת שפויה.
כשגבר מפנטז לעצמו איך ייראו החיים עם שלושה בנים, זה בדיוק הרגע הזה, שבו כולם משחקים כדורגל בסלון. משתובבים כמו גורי נמרים, מתרוצצים, קופצים אחד על השני. הגדול נכנס בקטן בתאקל אכזרי, הוא נשכב קצת בפוזה של כדורגלן, כולם אומרים לו "קום, קום", והוא מתרומם וממשיך. ומסי משתעשע איתם, מהתל בהם כמו שהיתל ביריבים לאורך כל הקריירה, נותן דחיפה קטנה עם התחת, והילדים באותם רגעים לא מעריכים את הזכות שנפלה בחיקם לשחק עם הכדורגלן הטוב בהיסטוריה, אלא פשוט נהנים לשחק עם אבא.
ובסופו של דבר, כדורגל. אין שערים, אין מגרש מסומן. לא ברור מה החוקים, מי נגד מי. פעם מסי תוקף, פעם מסי שוער, מה זה משנה. סרטון קצר שמהווה תזכורת למה הפך את הכדורגל למשחק האולטימטיבי: כל מה שצריך זה רצון לשחק, וכדור.