מרגישים בבית: למה כל הטיפוסים האלה באים דווקא אלינו?

זאת המסורת, הערכים של המשחק, הדמויות שמסביב, הסטנדרטים שהתקבעו, ובעיקר התקווה הגדולה של הקהל, שמשולבת בייאוש. לא במקרה הכדורגל הישראלי מושך טיפוסים כמו משה חוגג, וזה לא עומד להיגמר

04/12/2021
משה חוגג מדבר על מצבה של בית"ר ירושלים במסיבת עיתונאים (צילום: ניב אהרונסון. עירכת וידאו: ניר חן)

אנשים מפוקפקים יש בכל תחום. בעסקים, בתרבות, בממשלה. בעולם הדוגמנות, במשטרה, בנדל"ן. לאיפה שלא תלך אתה עלול ליפול על שרלטנים חלקלקים, על שקרנים ומלוקקים, נוכלים ועקרבים, לצערנו הם פזורים בכל פינה. אבל מאז ומתמיד הרגשנו שהכדורגל הוא המקום הכי טבעי עבורם. הכר הנוח ביותר להתפתחות. המקום שבו יתקבלו בחיבוק, ירוויחו הכי בקלות כותרות בזול, המקום שבו ירגישו חופשיים, ירגישו בבית.

כבר שנים אנחנו חווים את זה. רואים אותם נכנסים בסערה ומתקבלים בזרועות פתוחות. הלא הם באים מאהבת המשחק, מרצון לשינוי, לא כדי להרוויח. הם את שלהם כבר הרוויחו, עכשיו הגיע הזמן לתת, להחזיר לחברה. מרגישים כאילו הם עושים לנו טובה בעצם נוכחותם, הלא הם אנשי עסקים מכובדים ואנחנו הכיתה הטיפולית. מדברים איתנו על מודלים עסקיים וכדורגל אירופאי, מנצלים את המצב החרבנה כדי להשתחל פנימה. הרי מי יודע מה היה בלעדיהם. הקבוצה הייתה הולכת לפירוק. "אין הרבה קופצים".

עוד בוואלה!

צריכת זנות מקטין ומעשה סדום: עבירות המין החמורות שבהן חשוד משה חוגג

לכתבה המלאה
קשה לאוהד כדורגל מיואש שלא "ליפול בשבי הדריבל" של הבעלים החדש. חוגג(צילום: דני מרון)

אולי הם נשאבים לסטנדרטים של הענף. אולי הכוונות באמת טובות וטהורות, אבל המציאות פה היא זו שמקלקלת אותם. אולי היסודות המעוותים של הכדורגל הם אלה שלוקחים "רבים וטובים" והופכים אותם למנהלי כדורגל טיפוסיים, אמוציונליים, חלטוריסטים. אולי אלה הרגשות שהמשחק מעורר שסחפו אותם. אולי זה המפגש עם הדמויות שכבר פועלות פה - השחקנים, הסוכנים, האוהדים, העיתונאים, בית הדין - והם בסך הכל מיישרים קו. ואולי הם ככה הגיעו, ככה קיבלנו אותם.

במידה מסוימת כבר מזמן ויתרנו. תראו קצת "בובה של לילה". קשה להאמין עד כמה התוכנית הזאת לא רחוקה מהמציאות. כמה הדמויות קרובות לאמת. משוגעים אחד אחד, כולם דפוקים. אדם צופה במשחק, והכל פגום. על הכל הוא צוחק. על הרמה, הפרשנות, השידורים. קלינגר בא לריאיון אחרי משחק, וכאילו מחקה את הדמות שלו. אומר שהוא לא רוצה לדבר על השופטים, מבקשים ממנו שוב, והוא מתחיל להשתפך, מתחמם תוך כדי דיבור. הכל מגוחך.

השבוע מאור בוזגלו התלונן על תרבות התשלומים בענף. על קבוצות שלא משלמות חובות, על בקרת תקציבים שלא דואגת לערבויות, על החלטות בורר שלא מכובדות, וכו' וכו', והוא כמובן צודק, אבל קשה לקבל ביקורת דווקא מבוזגלו, כדורגלן שהמשפחה שלו עשתה מהענף בדיחה אחת גדולה, ועכשיו דווקא הוא מפרשן. או למשל איל ברקוביץ', שלזכותו ייאמר שמהרגע הראשון העביר ביקורת על משה חוגג, הציף את החשדות נגדו ופקפק במעשיו, אבל איך אפשר לקחת ברצינות ביקורת של ברקוביץ', הרי הכל דפוק ומעוות, שפרשן תוך כדי פרשנות הופך את עצמו לאובייקט ומועמד. וכך כל דבר שנאמר פה מתקבל בביטול.

עוד בוואלה!

בית"ר ירושלים על החשד לעבירת מין נגד משה חוגג: "לא מוסיף כבוד"

לכתבה המלאה
כן, הוא צודק. אבל איך אפשר לקבל בצורה רצינית ביקורת דווקא ממנו? בוזי(צילום: דני מרון)

עבורנו, הפרסום של החשדות המיניות נגד משה חוגג הן רק עוד שכבה קטנה בעוגה. כבר מזמן איבדנו שם אמון. אלי טביב, ברק אברמוב, ג'קי בן זקן, יותר מדי דמויות מפתח בכדורגל הוזמנו לחדרי חקירות. יותר מדי אנשים מעוררים גועל וחשדנות. כתבי הכדורגל הישראלי כבר מיומנים בענייני משפט, הארכות מעצר, צווי איסור פרסום, בדיוק כמו ששמו של המפרק עו"ד יצחק יונגר שגור בפי האוהדים בטבעיות מדאיגה.

מה שהכדורגל הישראלי צריך לבדוק זה למה הוא מושך את האנשים האלה. מה הופך אותם לבני בית אצלנו. למה הם מגיעים ובטוחים שיהיה בסדר. אולי זו התדמית העממית, החומר האנושי, סוג הביזנס שמאפשר רווחים גדולים וכסף שחור. מה שבטוח, כרגע זו ביצה ותרנגולת, ולא ברור מה מוליד מה, מי מושך את מי, מה יוצר מה, מה היה כאן קודם, מי אשם.

הבעיה טמונה בפער שבין הייאוש לתקווה הבלתי נגמרת שלנו. מי מאיתנו לא יכול להזדהות עם אוהד בית"ר שבע אכזבות שמשתוקק לראות שינוי, מאמין שזה יכול להיראות אחרת ו"נופל בשבי הדריבל" של הבעלים החדש, שמדבר על השקעה בנוער ושחקני בית נחושים וכדורגל אטרקטיבי כדי להחזיר את השמחה ליציעים. ואין לו ברירה אלא לתלות תקוות באיש החדש עם התוכניות הגדולות, עד האכזבה הבאה. ואולי התקווה מרמזת שיש פה בסיס, ויש עם מה לעבוד.

  • משה חוגג

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully