אם בכל זאת מחפשים משהו חיובי בהתפרצות של אבי לוזון על ניר קלינגר, זו האכפתיות. בתקופה שבה יש כל כך הרבה מנהלי כדורגל עם קשר מפוקפק לענף, יותר מדי בעלים שלא ברור עד כמה הם באמת מוטרדים מההצלחה המקצועית של הקבוצה שלהם, נחמד לראות את "האיש החזק במועדון" מתחרפן בגלל גול ברבע גמר הגביע. ייתכן שהמניע שלו הוא רצון אישי לעקוץ את אלונה ברקת והקבוצה שלה, ייתכן שכבר חישב לעצמו בראש את הקופה הגדולה שמחכה לו בחצי הגמר, אבל בשורה התחתונה יש עדיין משהו מעודד בלראות בעל בית שבאמת משתגע בגלל שער שספג וחילוף שלא נעשה, שבאמת כואב לו על הקבוצה שלו.
אבל כל האכפתיות הזו נדחקת הצדה כשהיא באה לידי ביטוי בגערות ובנזיפות בשידור חי, שמביכות לא רק את הנוזף אלא בעיקר את הננזף, וכמובן את כל מי שהיה עד לסצינה האלימה והמכוערת. כן, זה היה רגע שהוציא רע את כולנו, ובדיקה לעומק תגלה שכולנו אשמים, כל אחד במידה אחרת. כמובן שהכי קל וטבעי להאשים את הבעלים המתעמר, ללגלג על מעמד המאמן שבשפל קבוע, לתהות לגבי התקשורת שאוהבת לייצר שטויות ולנפח רגעים שוליים - אבל מי אם לא הקהל הרחב הוא זה שמתמוגג מתקריות כאלה ומכור להן. ראוי שכל אחד מאיתנו יחשוב היטב מה היה בוחר אילו היו אומרים לו שניתן לצפות רק בסרטון אחד מהמשחק: ויטור נוגח את שער השוויון, או לוזון מאבד את זה ונובח על קלינגר.
עוד בוואלה!
לגבי לוזון, מוטב היה אילו היה מסתפק ברטינת רגליים בכיסאו, אבל לוזון הוא לא אדם ששומר בלב. היה לו חשוב לרדת אל הספסל ולהביע את זעמו, ולעזאזל התדמית והנראות הציבורית. לוזון, מהדמויות הבולטות בענף, מעולם לא דאג מפגיעה בתדמיתו. הוא מעולם לא התחנחן והעמיד פנים, בתקווה לסיקור אוהד מהתקשורת. להיפך, הוא תמיד נהג בישירות מעליבה. נהג לדבר בצורה בוטה ומתריסה, כאילו בניסיון לעצבן, להמחיש לסביבה שלא אכפת לו.
לכן לא צריך להפתיע שהוא שוב התפרץ. לא צריך להפתיע שלא קיים אצלו מנגנון להשתלטות עצמית, מעולם לא היה. הוא מעולם לא הרגיש צורך לעצור את עצמו או נדרש לביקורת. יתרה מזאת, הסגנון הבוטה שלו הוא חלק מ"קסמו". זה מייחס לו אופי של "בולדוזר", שבעקבותיו בעבר חברי המזכירות ובכירי הענף בחרו בו להיות יושב ראש ההתאחדות לכדורגל. מדובר באיש שכבר שנים לכאורה "עושה בית ספר" לניהול. לצפות ממנו פתאום בשלב הזה של הקריירה לחשוב פעמיים לפני שהוא מתפוצץ על מאמן זו נאיביות. זו דייסה שכולנו בישלנו במשך שנים, והיא בהחלט מרה.
גם ההתנצלות שלו היא חלק מאותה מגמה. התחושה היא שלוזון התנצל לא בגלל שחש חרטה עמוקה או מבוכה מלראות את התמונות, אלא אך ורק כדי לסיים את הפרשה. להרגיע קצת את קלינגר שאולי נעלב, להרגיע קצת את התקשורת שפתאום חזרה לסקר את הקבוצה שלו. למכבי פתח תקוה יש מאבקי הישרדות על הראש, אין לו זמן עכשיו לפרשיות מיותרות. אז הוא יתנצל, יודה שטעה וירמוז שלמד את הלקח, אבל בדיוק כמו במקרה של אופירה אסייג, זו התנצלות כדי לקבל קצת שקט, ובעיקר אישור להמשיך כרגיל.
לגבי קלינגר, אין ספק שהוא יכול לראות את עצמו כדמות מרכזית בתהליך שעובר בעשורים האחרונים על מעמד המאמן. בליגת העל עד עתה העונה 9 קבוצות מתוך 14 החליפו מאמנים, בליגה הלאומית איבדנו ספירה, ואומנם בכל העולם תפקיד המאמן עבר שינוי וקבוצות הרבה פחות סבלניות, אבל בארץ המאמנים כבר מזמן הפכו למקרי סעד, בונקריסטים שגומרים משחקים בניסיון להישאר עוד שבוע, דמות אפורה עם פנים מתחלפים שבמקרה הטוב מצליח לתת קצת שואו בעמדת הראיונות. תמיד הראשון שבועטים בו, תמיד המטרה הכי קלה ונוחה.
וקלינגר, שכבר שנים קופץ לו מעוגה לעוגה, הוא סמל מרכזי במגמה. משעשע להיזכר בתחילת דרכו, איך לפני 20 שנה במכבי תל אביב ניסה להיאבק על כבודו ומעמדו כמאמן-בוס ונלחם באבי נמני, ועם השנים התרפס והתרכך, ולצערו התלכלך. לפרקים הבליח אבל בעיקר ייזכר כעוד מריונטה, קפטן הנבחרת שהחל בתקווה גדולה ועם השנים הפך מדמות חזקה לקורבן מתרפס. זו הדייסה שהוא בישל.
וכמובן אנחנו, הקהל הרחב. מצחיק לחשוב איך כל אוהד מאמין באמת ובתמים שלקבוצה שלו יש DNA של כדורגל שמח ומלהיב, ורק המאמן האחרון הצליח להרוס את המסורת של המועדון כשכשל להוציא את מלוא הפוטנציאל מהסגל הכישרוני שעומד לרשותו. מוזר לגלות ששלושה מתוך מי שנחשבו למאמנים הבכירים בענף ומועמדים לגיטימיים לנבחרת ישראל - יוסי אבוקסיס, רוני לוי וניר קלינגר - כבר הפכו למוקצים.
מאחורי כל מאמן אומלל עומד אוהד מקלל, על הגדר או על המקלדת. האנשים שצופים מהצד, לרגע משועשעים, לרגע מיואשים, מחכים לקצת מיץ, מתנפלים על ההזדמנות לעקוץ ולהעליב, מתמוגגים מהסצינה העלובה, מהדמויות העצובות. האוהדים הם אלה שתמיד דורשים את הראש של המאמן. אלה שמאשימים אותו בהכל, שופטים אותו בקלות ובפזיזות, בחוסר אחריות, עם אפס סבלנות, שולחים אותו הביתה בזלזול. משפילים אותם, צוחקים עליהם, ואחר כך מתפלאים שהפכו לבדיחה.