לא התרגשתי ולא הזדעזעתי השבוע מהקטע מערוץ הספורט שרץ בטוויטר, עם השיר של אייל לחמן ורז זהבי על בית"ר ירושלים. זה היה בסך הכל ניסיון להתייחס בקלילות לפרשה אומללה, גם אם הוא נעשה בחוסר חן. לא צריך להתרגש, כי מדובר בתוכנית נישה, ואלה צמד שאפילו הם לא לוקחים את עצמם ברצינות. הבעיה היא לא בהם, אלא באווירה הכללית שהייתה סביב סטפן מלול. הבעיה היא הווייב הכללי, שאיפשר את המערכון הזה. הוא קיים גם בתקשורת, אבל גם ברשתות ובקרב הקהל: מין אווירת צחוקיאדה שכזו, על הטיפוס התמהוני ו"הפרשה ההזויה".
אז לא, זאת לא פרשה "הזויה", אלא מקרה עצוב ומדאיג, סמל לכל הכשל וחוסר התקווה בענף. אולי ניתן היה להשתעשע לכמה דקות מהריאיונות התמוהים שאדון מלול העניק לתקשורת, אבל יש פה מועדון פאר שקורס, והטיפול בו מקומם. לא צריך לצחוק, אלא לדאוג מהקלות שבה אדם כזה נכנס לתמונה, מקבל כותרות. לדאוג למה המועמדות שלו מועלית מלכתחילה, למה יוצאת בנוגע אליו הודעה לתקשורת, למה הוא נשקל כאופציה, ומה יהיה הלאה.
ההתייחסות הצינית של הקהל לפרשת מלול נובעת כמובן מייאוש. זה מגיע מאוהדים למודי אכזבות, שכבר ראו שורה של טיפוסים מפוקפקים נכנסים לענף בכלל ולבית"ר בפרט. המצב כל כך מעוות, שכל משקיע שנכנס הוא בגדר חשוד ("מה יש לו לחפש פה?") ובדיחה בפוטנציה. ומאחר שרכישה של בית"ר היא כבר מה שמכונה "פארסה" או "סאגה", הגרעין הקשה של חובבי הכדורגל כבר מגיבים בגיחוך אוטומטי. מרוב ייאוש, כבר לא נותר להם אלא לצחוק.
אבל הצחוק הזה הוא למעשה ויתור, כניעה למצב והשלמה איתו. וכשמוותרים, מהר מאוד קל להפוך את זה לדאחקה. וכך אופירה וברקו נקרעים בשידור רדיו, וכך מלול מתראיין ב"שער השבת" וברקו צועק מאחור "יאללה, תורידו אותו", ולכן לחמן וזהבי מרשים לעצמם להתלוצץ ולשיר "הלכה בית"ר", כאילו זה מצחיק שמשה חוגג מוריד אותה ליגה.
יש גבול לכמות הבדיחות שאוהד יכול להתמודד איתן. נהוג לומר שאוהדי הכדורגל הם "קהל שבוי ונאמן", אבל בית"ר היא ההוכחה שכלום לא מובטח. יש שכבה עצומה של אוהדי בית"ר שפשוט נטשו אותה. לא באים יותר. עבר להם. נמאס להם. חלקם בגלל אירועי גזענות (סדאייב וקדאייב כנקודת שבר), אבל הרוב בגלל מה שמכונה "כל המסביב": חילופי בעלים, פרשיות גאידמק וטביב, היוזמות של חוגג, עסקת אבו דאבי. כל פרשה כזאת מוציאה את כל הכיף. בכמה שטויות אפשר להתעסק?
"לא כיף לבוא": ישראלוף כבר לא בא לטדי
לפני כמה שבועות אסי ישראלוף התראיין ב"סערה בממלכה" וסיפר על העבר שלו כאוהד בית"ר שרוף, ואיך עם השנים יצא מזה. "הקרקס הזה", כדבריו, פשוט ייאש אותו. זה לא קרה בבת אחת, אלא בשלבים. עוד פרשה, עוד פארסה, עוד ויכוחים ומתיחות ביציעים, כבר אין כדורגל. ישראלוף הוא מקרה אחד מיני רבים. מישהו שהיה אוהד אמיתי, נוסע למשחקי חוץ, משתולל בטדי בצעירותו, וכמבוגר לא מסוגל לעבור את זה. לא ברור איך ינהג ישראלוף, אבל רבים קוטעים את קצב ההתרבות הטבעית של קהל: הם לא לוקחים את הילדים שלהם ליציע.
משה חוגג בתחילת דרכו ניסה לעשות הרבה כדי להחזיר את אוהדי בית"ר למגרשים. גם הוא זוכר תמונות מהעבר, את העוצמות של אוהדי בית"ר, ימים בהם הם מילאו איצטדיונים בכל הארץ, כשהיו מביאים רבבות לאצטדיון רמת גן (אוכלוסיית ישראל הייתה חצי מהיום). הייתה להם מאסה מיוחדת, זכורים לי כבישים נצבעים בצהוב-שחור, באים בהמוניהם, במשאיות, מכל קצות הארץ. היום ההמונים נעלמו, נשאר רק הגרעין הקשה, כמה אלפים בודדים.
הגרעין הקשה נוהג לקטול את "אוהדי ההצלחות", אבל אוהדי ההצלחות הם עדיין הרוב המוחלט. רוב האנשים לא רוצים לנסוע שעתיים למשחק חוץ בשבת, והולכים לכדורגל רק כשיש משחק גדול או כשהקבוצה רצה ומצליחה ומשחקת יפה. ואוהדי ההצלחות (כלומר, האנשים השפויים) לא בקטע של "באש ובמים", אלא כשכיף ונחמד. אז מזלזלים בהם, מרחיקים אותם, מקשים עליהם, מפלגים אותם, ואחר כך עוד צוחקים עליהם ועושים מהם בדיחה? בית"ר ירושלים היא דוגמה מפחידה למה שעלול לקרות פה. גם קהל שבוי, אחרי שמתעללים בו מספיק, מצליח לברוח מהכלא.
הדבר הכי מעודד כרגע מבחינת בית"ר זה הנוכחות של יוסי מזרחי על הקווים, במסיבות העיתונאים, במגרש האימונים, דמות מחוברת ואכפתית, מישהו שאפשר לבטוח בכוונותיו ומאושש מעט את הזהות. בניגוד לאחרים, מזרחי לא מסוגל להשתחרר, לוותר, להיכנע, ונקרא בכל פעם שקוראים לו. אבל מזרחי גם מזכיר שעם כל הכבוד לחיבור הרגשי והזדהות עם העבר, לפעמים כשלי ההווה חזקים מדי.