ארבעה-חמישה משחקי כדורגל בשבוע הממוצע, לא כולל יורו (שם המספרים נוסקים). שני משחקי כדורסל בשבוע, לא מלאים (בתקופת פלייאוף ה-NBA האיזון משתנה). ארבע פעמים בשנה תקופות שכוללות שבועיים עם שעה ביום בממוצע לטורנירי טניס (מודה שלפעמים זה מגולם בשעות הכדורגל, כחלק מזפזופ). בין חמישה לשישה לילות בשנה שהופכים ללילות לבנים מטופשים בגלל היסחפות אחר משחק פוטבול. כמה שעות טובות של בייסבול, מיותר לכל הדעות. MMA. עדכוני חדשות. פורמולה1. אלוהים ישמור, כמה ג'ודו.
השנה היו גם 16 ימים מבורכים של ענפים אולימפיים. 16 ימים מלאים. עמוסים. זכור בוקר שלם שהוקדש לסלאלום בקאנו בנהר גועש. שעות של צפייה במשלחות פוסעות באצטדיון וספורטאים מניפים לשלום. אחר כך בקרים שלמים של שחייה, התעמלות, טקוואנדו. יום של התרגשות אמיתית מתחרות אופניים. היום של גמר ההתעמלות האמנותית התחיל ולא נגמר, נמשך שבועיים של חגיגות וסקנדלים. הרמת משקולות וטניס שולחן, שעות על גבי שעות של האזנה למירי נבו ועודד הלפרין. גלי האהבה לאתלטיקה נשאו אותי אחר כך לתחרויות מליגת היהלום, רק כדי לא להיפרד. נולד לי בן, והרגשתי דחף לקרוא לו ארטיום.
אלפי דקות של לחץ אמיתי בלב, מהקבוצה הארורה שלי. שבוע של תפקוד לקוי לקראת הדרבי גמר גביע, ניתוק סביבתי. עשרות פעמים בהם אדם קם בבהלה משנתו, מדמיין תסריטים, מנסה להכין את עצמו לנורא מכל. ערב שלם עם ראש מורכן, סבל וחרדה, ואז אושר טהור, התפרצות שמחה, פערים קיצוניים מדי, מופרעים, בין דאגה לצהלה. עשרות שבתות בשנה שמוקדשות לענף כושל. למרבה הצער, יותר מדי פעמים זה גלש לימים ראשון ושני.
קשה לאמוד את הפגיעה במשפחה, אבל אנסה: לפחות 15 ריבים עם בת הזוג על התנהלות על רקע כדורגל. עשרות ארוחת ערב שאני נוטש בהפגנתיות ופורש למסך בסלון, אין ברירה, זה עכשיו. עשרות נזיפות על תגובות קולניות, מאות רגעי ייאוש הדדיים, אלפי תסכולים וויתורים קטנים. אין סוף פעמים שאבא זומבי, לא מקשיב, לא עונה, מתנהג כמו טמבל. כמה דקות נדירות של חסד, כשהילדה בחיקי, מאזינה להסברים למה.
אלפי שעות שינה אבודות כתוצאה מאורח חיים משובש. לילות שלמים של שינה טרופה על הספה בסלון על רקע אורות מהבהבים. בימים של ליגת אלופות משחקים מתחילים ב-22:00, הירדמות ראשונה ב-22:20, יקיצה רעה על הספה ב-00:30, ואז עוד שעה של צפייה בתקצירים. בתקופת פלייאוף ה-NBA אדם חי על פי שעון ארצות הברית, מזרח ומערב, מנהל את לוח הזמנים שלו לפי התפתחותן של סדרות. סדר יום שמשתבש, עייפות כרונית, נדודי שינה, בשביל לראות כדורגל וכדורסל.
יש דברים שלא נכללים בסטטיסטיקה. שעות מבוזבזות, שנעשות "במקביל לחיים האמיתיים", לתפקוד השוטף. למשל ההכנות, המנטליות והטקטיות, לקראת משחקים. השעות המיותרות של קריאת דיווחים. ימים שלמים של גלילת אתרים. תקופת הפגרה והרפרושים האובססיביים, לבדוק אם הגיע רכש. וכשמגיע הרכש, לבדוק קצת עליו. לפני משחק זה ההרכבים, אחרי המשחק הניתוחים, גלישה חסרת תכלית ברשתות בתקווה לחפש ציוץ אחד מצחיק, שמגיע על כל 150 מיותרים, מטומטמים, מרושעים.
מאות חירבונים שנמשכים יתר על המידה, רק כי הם זמן של שקט והתייחדות שמאפשרים צפייה בתקצירים. ויש את הזמן שאף אחד לא סופר, של צפייה בתקצירים מהעבר, בהתמרקות והתרפקות על נוסטלגיה. המטופש ביותר, הדבר הקשה ביותר להסביר, זה הזמן שמושחת בצפייה בסרטונים של אוהדים שרים ביציע. הכל מוביל לפגיעה קשה בתפקוד היומי, לאור הצורך לקטוע הכל כאשר מגיע לטלפון עדכון חדשותי בפוש, כשאדם עוצר את הליכתו, מחויבותו, את כל מעשיו, על מנת להתעדכן במידע החדש וחסר החשיבות.
ואם נמשיך בפילוח הסטטיסטיקה, המספרים מראים שב-98 אחוז מהזמן במשחק כדורגל לא קורה כלום, אבל שני האחוז הנותרים הם חומר בלתי ניתן לשחזור. רק אחד ל-15 משחקים שתצפה בהם באמת ירגש אותך ויותיר בך חותם, אבל הוא יהיה כל כך סוחף, שתצפה בעוד עשרות בתקווה לשחזור הרגש. זה מה שמוביל לשעות של תסכול, תחושת פספוס, FOMO אכזרי, כשאדם יודע שבשעה זו מתחיל סיטי נגד טוטנהאם, והוא עושה משהו אחר. עשרות ליגות, מאות ספורטאים, מכל המקומות. אלפי שעות של בהייה מטופשת, בשביל דקות ספורות ששוות את הכל.