כוכב בין כוכבים: ההצגה של מייקל ג'ורדן במשחק האולסטאר

משחק האולסטאר כבר מזמן איבד מהיוקרה שלו. העונה הרגילה הפכה לכזו מופרעת, שאף חובב NBA לא יכול להתלהב מכמה דאנקים או ביצועים אישיים. אפילו משחק של 50 נקודות ו-16 שלשות כבר לא נתפס כחריג. בטח לא סקור גבוה, קבוצות כוכבים או הרכבים ייחודיים. הדבר היחיד שנותר מעניין זו הדינמיקה בין השחקנים בסוף השבוע, שיחות קטנות שנחשפות ברשתות, מפגשים קטנים בין אנשים גדולים, שמראים איך גם השחקנים הכי מפורסמים וחשובים מתרגשים מהנוכחות אחד של השני, ומעריצים זה את זה פשוט בגלל אהבת כדורסל.

השנה למשחק גם נלווה טקס לציון 75 הגדולים בתולדות הליגה, כך שלקליבלנד הגיעו הגדולים בכל הזמנים. סוף השבוע איגד עשרות כוכבי על מכל השנים, וכולם התקבצו להם שם, מדוקטור ג'יי ועד עבדול ג'באר, אלן אייברסון וג'רי ווסט, עשרות שחקנים ואלפי זיכרונות, כולם גאוני על נצחיים, ווינרים אהובים, וחובבי המשחק מביטים בהם בחיוך, נחמצים איך כולם הזדקנו, גם הם וגם אנחנו. אבל עם כל ההילה שנטפה מכל צילום, כל הכישרון והווירטואוזיות והזיכרונות, למרות שהיו שם כל כך הרבה אלופים מכל כך הרבה קבוצות בלתי נשכחות, הנוכחות של שחקן אחד, אדם אחד, האפילה על כל השאר, והפכה את כולם לרגילים, בעוד הוא נוצץ לו בכל פריים.

מייקל ג'ורדן הוא כבר מעבר לכדורסלן, כידוע, אלא מיתוס, תופעה, שם קוד למצוינות. "כדי להלל מישהו, אומרים עליו שהוא מייקל ג'ורדן של התחום שלו", אמר עליו ברק אובמה. ואכן, כל רגע שלו במשחק האולסטאר היה חריג ביוקרתו ובעוצמתו, כאילו נוכחותו היא משהו שצריך לנצור. 20 שנה חלפו מאז ששיחק בפעם האחרונה, ועדיין כולם מחסירים פעימה מעצם השהייה לצדו, נאלמים מהתרגשות, מחווירים ומצחקקים כמו ילדים. ושוב, מדובר בסוף שבוע האולסטאר, כן? במקבץ של הכדורסלנים הטובים אי פעם. בגדולים מבין הגדולים. בקולגות. יריבים. אבל גם אותם מייקל ג'ורדן הפך למעריצים נלהבים, קטנים ורגילים, בזמן שהם מצטופפים לצדו רק כדי לדבר איתו מעט, לחוש ולספוג את ההילה.

זה התחיל מזה שבכלל לא היה ברור אם הוא מגיע. בתחילת הערב ג'ורדן היה בכלל בפלורידה, במירוץ דייטונה, שם התחרו שני רכבים בבעלותו. מארגני האולסטאר לא יכלו להבטיח בוודאות שיתייצב - אבל הוא הגיע, במטוס פרטי, באיחור, כאילו עושה טובה, בידיעה שרק עצם הגעתו היא כבוד, שדרוג של האירוע. כבר עם כניסתו נתן הופעה, וזה התחיל כשראה את מג'יק ג'ונסון. "הנה כלב זקן", אמר עליו ג'ורדן, "איפה הנעליים שלך? בוא, אתה ואני, אחד על אחד, עכשיו". עומדים לידם ג'ייסון קיד, דווין וויד, ג'יימס הארדן. כוכבים גדולים, חשובים, שלצד מייקל נראים כמו ילדים קטנים שמתגודדים סביב מלך הכיתה.

כולם רק מחכים למוצא פיו, להתחכמות, לבדיחה, והוא נותן להם את ההצגה, מספק את הסחורה. נאמן לתדמית התחרותית שפיתח לאורך הקריירה והפכה למיתוס בזכות "הריקוד האחרון", מזכיר להם שגם בסופ"ש חגיגי ובמשחק ראווה הוא רוצה לכסח את כל מי שהוא רואה. אחר כך הוא עומד על הפרקט, וכולם ניגשים אליו. עולים לרגל, לוחצים את ידו, כאילו הוא הסנדק. יאניס אנטטוקומפו הולך מגרש שלם כדי להגיד לו שלום. יחסי הכוחות ברורים: הוא הבוס. לכולם הוא מניח יד על הכתף בפטרונות, כאילו הם בבעלותו. המצלמות מתעדות כל שנייה שלו, לא עוזבות אותו, אורבות לו כשהוא מניח יד מלטפת על מרי ג'יי בלייג'. הוא כמובן ניגש לוונסה בריאנט. על הבמה הוא מחבק את דניס רודמן, כאילו סולח לו, מאשר את נוכחותו. סקוטי פיפן לא הגיע רק מהחשש להתעמת איתו.

עם הצגתו בין 75 הגדולים, הקהל בקליבלנד יצא מגדרו. זה לא מובן מאליו. לסטפן קרי, למשל, שרקו בוז. לא קל לפרגן ליריב הכי גדול שלך, הרי ג'ורדן התעלל בקאבס בימיו הגדולים, כמה מהסלים הגדולים שלו היו מולם. אבל מייקל הוא גדול מהמשחק. כשמדברים עליו אין טעם להיכנס לעניינים קטנוניים ואנושיים כמו תחרות ויריבות. זה היה כבוד להפסיד לו. אחר כך ג'ורדן יורד מהפרקט, ונתקל בלוקה דונצ'יץ'. לוקה נבוך מדי. חושש ליצור קשר עין. לא בטוח שבמעמדו הנוכחי, הוא זכאי לפנות למייקל. ואז ג'ורדן ניגש אליו, ומאחור נותן לו חיבוק דוב. שוב, חיבוק פטרוני, מתנשא, שלווה לאחר מכן בלחיצת יד מכובדת ומילים חמות. "זה היה לא ייאמן, מדהים", אמר אחר כך דונצ'יץ' על שבע השניות שלו עם המלך, "מייקל ג'ורדן יודע איך קוראים לי!".

המפגש הכי סמלי היה כמובן עם לברון ג'יימס. ברשתות החברתיות נהנו להזכיר את התמונה מלפני 20 שנה, כשלברון הצעיר חיכה למייקל בתקווה ללחוץ את ידו - והנה חלפו להן השנים, לברון הפך לכוכב של הליגה, לפנים של ה-NBA, לדמות הכי בולטת ודומיננטית, וכאילו כלום לא השתנה, כי כיום הוא עדיין ניגש ביראה למייקל, עדיין מרגיש שזו זכות לפגוש אותו, לשוחח איתו, לשהות לצדו, גם כשהוא בן 59. "לא רציתי לפספס את ההזדמנות ללחוץ יד לאיש שעורר בי השראה כל הילדות שלי", אמר לברון, "לא יצא לי לדבר איתו הרבה ב-19 השנים שלי בביזנס, אבל ברור שלא הייתי כאן בלי ג'ורדן, רציתי להיות כמוהו".

ההשוואות בין ג'ורדן ללברון וסוגיות ה-GOAT למיניהן הן כבר מאוסות ומתישות, אבל זה היה רגע שהכניס לפרופורציה את ההשוואה בין השניים. נהוג לדבר בשבחו של לברון ולהזכיר את הפעילות החברתית שלו, את התרומה החשובה שלו מחוץ למגרש, את הקול שלו שנשמע בניגוד למייקל הזהיר - אבל שוב מתברר שעם כל הכבוד לפעילות חברתית, חובבי הכדורסל זוכרים בעיקר את הכדורסל. ייתכן שזה עניין דורי, ועוד 20 שנה לברון יגיע לטקס, והוא יהיה זה שיתקבל בכבוד על ידי הצעירים שגדלו עליו, וג'ורדן יהיה בן 79, רלוונטי כמו האבליצ'ק וביל ראסל. בינתיים יש רק מלך אחד למשחק, ולא יהיה פשוט להדיח אותו.