איך הם לא מתביישים? על מימר, גד עמוס והנזק לליגת העל

רבות דובר על בזבוזי הזמן בכדורגל הישראלי, על התופעה המכוערת הזאת, המדכאת, ההרסנית, האנטי ספורט שהיא. אבל גם אם הדברים נאמרו בעבר, ראוי לחזור עליהם ולדוש בנושא. קשה להאמין עד כמה בזבוזי הזמן נוכחים בענף בישראל, איך הם אלמנט שכיח, שלא לומר אלמנטרי במשחק, סמל לכל כשליו ולחוסר התרבות שבו. העובדה שבזבוזי הזמן לפעמים מתחילים בשלב כל כך מוקדם של המשחק מרמזת עד כמה זו טקטיקה מתוכננת מראש. מאמן לא צריך לומר לשחקניו "בזבזו זמן", הם מבינים את זה לבד, סופגים את זה מהסביבה. זה טמוע, מובנה, מאבני היסוד של הכדורגל.

ומאחר שזה כל כך נפוץ, הרגשנו שראינו הכל. שאי אפשר להפתיע אותנו. כמו שאמר פעם יוסי אבוקסיס, אחרי תלונות שקבוצתו לא הוציאה חוץ כששחקן יריב שכב על הדשא, "שלא יבלבלו לי את המוח, אני המצאתי את הטריקים האלה". אנחנו חווים את זה שנים. מכירים את כל התכסיסים בספר. זו רמאות שהיא הא'-ב' של הכדורגל. כל ההישכבויות וההתפתלויות, השוערים שלא מוצאים את הכדור, עזבו. כולנו אבוקסיס, נוכלי כדורגל קטנים, רגילים לסטנדרט הכי נמוך.

בדיוק בגלל זה גד עמוס ראוי לכל הסופרלטיבים. מגיע לו שיפנו לעברו אצבע מאשימה. כי את מה שהוא עשה השבוע במשחק של בני סכנין מול מכבי תל אביב, לא ראינו כבר הרבה זמן. בליגה שבה האוהדים מרגישים שכבר חוו הכל, שהם מומחים בז'אנר, מכירים את כל הטריקים - הרגשנו שהוא עבר את הגבול. שכזה עוד לא ראינו. הוא באמת הגזים.

חשוב להתעכב על מה שעשתה השבוע בני סכנין. לא להניח לזה, לא להגיד ש"זה חלק מהמשחק", לא לקבל את זה בשתיקה ולהשלים עם זה. צריך לדוש בזה, לנתח את זה, לצעוק, לצרוח. חייבים להוקיע, למחות, להעניש. צריך לגרום להם להתבייש. שעמוס יידע - ראינו אותך. ראינו מה אתה עושה. כן, גם אנחנו, שכביכול כבר רגילים לזה, מרגישים שהפעם זה היה חריג.

יותר מזה, דרוש תיקון. זה כמעט היה אירוע מכונן. משחק שדורש דיון בחוקים. יש לזה תקדימים. ב-NBA, למשל, החליטו להעניש על פלופינג. שחקנים שמתחזים משלמים את המחיר. מי שמתחמן, נענש. קודם אזהרה, אחר כך קנסות. פגיעה בכיס. למה? כי הקהל מחה, אז הליגה לא מוכנה להשלים עם רמאות. אחר כך גם שינו את החוקים בסחיטת עבירות. שחקן שיוזם מגע, לא מקבל זריקות עונשין. זו הייתה החובה של הליגה להגיב. הם הרגישו שהמוצר נפגע. שהאוהדים מתרגזים, אפילו השחקנים נגעלים. לא נותרה ברירה, אלא לדון בתופעה, לחפש פתרונות. לשנות חוקים. להבהיר לכולם, ככה זה לא יכול להימשך.

באידיאל, יום אחרי המשחק של סכנין בבלומפילד, המנהלת מכנסת ישיבת חירום. ראשי הענף מתכנסים ודנים כיצד להגיב כדי לעצור את הפגיעה בליגה, במשחק, ברגשות האוהדים. "לא יכול להיות ששופט נאלץ לתת 10 דקות תוספת זמן, וגם בהן לא משחקים!", יאמר מישהו בעודו מכה בשולחן. איגוד השופטים מארגן ישיבה מיוחדת ומחפשים דרכים חדשות להתמודד עם התופעה, איך לשנות את מדיניות הכרטיסים הצהובים והאזהרות וחישובי הזמן. כולם יושבים ובוחנים מה אפשר לעשות. ההנחה צריכה להיות שמשהו חייב להיעשות.

יכול להיות שהטיפול צריך להיות כמו באירועים משמעתיים. שוועדה תשב אחרי המשחק, ותבחן את הסרטונים והצילומים. שאנשי מקצוע יסתכלו על התנהלות השוער, ויבחנו אם הגזים, אם עבר את הרף הסביר. ואם כן, שייענש. שייקנס. ואם יש צילומי וידאו שמראים את שרון מימר מורה לשחקן שלו להישכב, שגם זה יטופל.

באידיאל, הייתה פה תרבות שמוקיעה את זה. לא מימר שאומר "לא נתייפייף" ונותן לזה צידוק, אלא מאמן שמודה שהתבייש לראות את בזבוזי הזמן של השחקנים שלו. או מאמן שמגן על שחקניו בפומבי, אבל אחר כך גוער בהם בחדר ההלבשה ומבהיר שהוא מצפה מהם ליותר. או מנהל, יושב ראש, בעל הבית, שקורא למאמן לשיחה ודורש ממנו לשנות גישה כי זה מבייש את המועדון ופוגע לו בתדמית. ואין פה כוונה להלל את התרבות הצדקנית של הפרמיירליג והמוסר של הכדורגל האנגלי, אבל כמה נחמד הזיכרון של האוהד האנגלי, שלא שוכח ולא סולח לחוטאים. צריך להיות לחץ ציבורי. קריאה לשינוי.

כל הנסיבות המקלות מוכרות. כן, ברור שגד עמוס מחויב קודם כל לסכנין ולהצלחתה ולאוהדיה. כן, סכנין שיחקה במשחק חוץ מול מכבי תל אביב בעשרה שחקנים (הלו, תיקו מולם זה לא כבוד גדול), ולמעשה אף אחד לא סבור שמכבי תל אביב לא ניצחה בגלל בזבוזי זמן. זו אולי טקטיקה נלוזה, שמקורה בתבוסתנות, אבל לא סכנין המציאה אותה. ייתכן שזו סתם בכיינות של קבוצה גדולה פריבילגית שזועמת על קבוצה קטנה שהעזה להתנגד ולהפריע לה.

אבל להגיד ש"זה חלק מהמשחק" מפספס את המטרה. פעם בכדורגל גם לא היה משקוף ולא היו חילופים. פעם גם שוער יכול היה לתפוס ביד כשמחזירים לו כדור. המשחק יודע להתאים את עצמו, להגיב. אם במסגרת החוקים יש טקטיקה שפלה שכל מטרתה המוצהרת היא לתסכל את היריבה, לעצבן אותה, להוציא אותה מאיזון, לגרום לכך שהמשחק לא יתקדם, לא ישוחק, שהזמן יעבור ללא תכלית - הרי שצריך להילחם בה.

כי בשורה התחתונה, עם כל הכבוד לקבוצה שנלחמת על חייה (במקרה הנ"ל זה משחק ליגה בלי חשיבות דרמטית יוצאת דופן), יש פה משהו גדול יותר. עם כל הכבוד לנקודה שסכנין הוציאה ולחגיגות של אוהדיה, יש גם רבבות שצפו בבית ונדהמו. תפסו את הראש. אוהדי כדורגל שצופים בליגות מכל העולם, בכדורגל מכל אירופה, ומרגישים שדבר כזה יכול רק בישראל. שעברו ימים ארוכים, ועדיין זה הרושם שנותר בהם מהמשחק, תמונות מגעילות שלא יוצאות להם מהראש. לא חבל?