תנו לצעוק בשקט: קריאות הבוז למסי וניימאר היו רגע חשוב בכדורגל

קללות, הקנטות ושריקות בוז היו מאז ומעולם תופעה לגיטימית במגרשי הספורט, אבל השבוע התרחשו שלושה מקרים מעניינים של עלבונות במגרשים, שלושתם בנסיבות שונות, ומעט יוצאי דופן: הראשונה שריקות לעבר ניימאר וליאו מסי מאוהדי פריס סן ז'רמן, השנייה קריאה מעליבה מהיציע לעבר נאומי אוסקה שגרמה לה להתפרק, ובהמשך היו אלה שחקני מינסוטה שהמשיכו מגמה בולטת ב-NBA והרשו לעצמם להקניט את ראסל ווסטברוק. כל תקרית היא הבעת אלימות בגרסה שונה, וכל אחת מהן מסמלת מגמה אחרת.

ראסל ווסטברוק הוא כבר הרבה שנים מקור להקנטות וגיחוכים בליגה. אומנם הוא ממש לא היחיד, אבל במקרה של "ראס" ידידנו תמיד זה נעשה בקלות יותר ובטבעיות, רק בגלל התחושה שזה לא מזיז לו, ולכן מותר. הדרך הלעתים תמוהה שבה הוא משחק ומנהל את המשחק מעוררת חשד לחוסר מודעות מצדו, מקצועית וחברתית. הוא עצמו תמיד אהב את הטראש טוק, תוך כדי משחק ואחריו. כשמוסיפים לכך את החוש האופנתי המרהיב והנועז, מקבלים שחקן עם ביטחון עצמי מופרז, שפשוט "לא רואה ממטר". כל אלה מעניקים הכשר להתאכזר אליו, לצחוק וללגלג עליו, ואכן לאחרונה הוא הפך לבדיחה של ממש.

השבוע זה כבר קיבל טוויסט רציני. אומנם ווסטברוק והלייקרס באמת נמצאים בשפל והביקורת מוצדקת, אבל נדמה שזה קצת עבר את הגבול. ברשתות החברתיות מתענגים על כל מהלך רע שלו. בתקשורת סופרים לו איבודים בהנאה מופגנת. הוא נתקל בעוקצנות ובשאלות חסרות כבוד במסיבות עיתונאים. אוהדים החלו להתעמת איתו בצורה מכוונת, מתקרבים אליו וצועקים, בתקווה שיגיב ויוכלו להעלות סרטון נחמד ולקבל כמה לייקים על חשבונו. אחרי אחד המשחקים, ווסטברוק הודה שהוא עובר תקופה אישית קשה. שהוא פגוע, מובך ומושפל, וכבר לא מרשה לאשתו ולילדיו להגיע למשחקים כדי שלא ישמעו מה אומרים עליו. שהוא מרגיש שמזלזלים בשם שלו, במהות שלו, בקריירה שלו. כמה ימים אחרי שחשף את הכאב האישי, הגיע המשחק מול מינסוטה.

מה שפטריק בברלי וקרל אנתוני טאונס עשו לו היה הרבה מעבר לטראש טוק. ווסטברוק זרק אייר-בול, וטאונס החל להסתכל למעלה ולצדדים, מחפש את הכדור. בברלי זרק לעצמו את הכדור על הראש, בהמשך למגמת ה"westbrick", כאילו קיבל מכה. אחר כך צעק על המגרש "הוא זבל!". ווסטברוק תמיד היה יריב קשוח וחסר רחמים וראוי שיקבל תגובה, אבל זו כבר התאכזרות. התזמון לא היה מקרי. זה חלק מתרבות אמריקאית של בריונות (bullying), התעמרות בחלש. זיהוי חולשה, והתנפלות על הקורבן, בניסיון להשפיל בפומבי. טראש טוק תמיד נעשה בחיוך, עם קריצה, אבל הפעם זו אלימות לשמה, תזכורת בוטה לנורמות שקצת יצאו מפרופורציות. לשיח מתלהם, חסר רגישות, לקלות שבה ניתן להפוך אדם לשק חבטות.

ומנגד, בצד השני, יש את נאומי אוסקה, שחוותה התעמרות מסוג אחר לחלוטין. השבוע היא שיחקה באינדיאן וולס, וכבר בפתיחת המשחק נשמעה קריאה מהקהל "נאומי, את גרועה" (you suck), שערערה אותה לחלוטין. היא הפסיקה לשחק ונדמה היה שהיא מזילה דמעה. אחר כך איבדה ריכוז, ונקלעה לפיגור 3:0. בירידה להפסקה שבין המשחקונים, היא החלה לבכות. לאחר מכן פנתה לשופטת הכיסא, וביקשה את המיקרופון על מנת לדבר עם הקהל. "מה את רוצה להגיד?", שאלה השופטת. "אני רק רוצה להגיד את שעל לבי", ענתה אוסקה. המארגנים נאלצו לסרב לבקשתה, ואמרו לה שתוכל לפנות לקהל בסיום. והכל בגלל צעקה, "נאומי, את גרועה".

התופעה שבה ספורטאים חושפים את הקשיים הנפשיים שאיתם הם מתמודדים היא באמת מבורכת וחשובה, על מנת שנפסיק להתאכזר אליהם בכזו טבעיות ונון שלנטיות ונצפה מהם להתעלויות ותצוגות שיא, ואוסקה מרגישה שהיא אחת המייצגות הגדולות של התופעה. אבל ייתכן שזה קצת עבר את הגבול. שבאמצע משחק היא מרגישה דחף לדבר על התחושות שלה, במקום להמשיך לשחק. זה התחיל ברולאן גארוס, כשסירבה לשוחח עם עיתונאים וניסתה לשנות את החוקים כי זה "מלחיץ אותה". לאחר מכן הגיעה האולימפיאדה בטוקיו, וסימון ביילס קיבלה יותר מחמאות על התעוזה שלה לחשוף את הבעיות הנפשיות שמנעו ממנה להתייצב לתחרויות הגמר, מאשר אילו באמת הייתה זוכה במדליות.

משהו פה מתחיל להתעוות. לא מנומס ולא יאה לצעוק לספורטאי "אתה גרוע", אבל מתישהו אובר רגישות ודרישה להתחשבות כבר הופכים לבכיינות. כמובן שמדובר בטניס, ענף שבו הקהל חייב לשמור על דממה במהלך נקודות על מנת שלא לפגוע בריכוז הקדוש של הספורטאים, ולמעשה אוסקה לא מתמודדת עם עשירית מהטינופים שסופגים כדורגלנים למשל. אבל מתחילה להסתמן פה סתימת פיות, רגישות מוגזמת, ובעיקר חוסר הבנה בייחוד של מגרשי הספורט, זירה שגורמת ומאפשרת לאדם להשתלהב.

רבים מחובבי הספורט מתמודדים עם הדואליות הזאת, ומתקשים להחליט מתי מותר לקלל ולהעליב, מהו הגבול, מתי זה מוגזם, מתי ספורטאי עובר התאכזרות ומתי הוא סתם בכיין. השבוע, למשל, עולם הכדורגל הזדעזע משריקות הבוז שספגו בצרפת מסי וניימאר מאוהדי פריז סן ז'רמן, והתחושה הייתה ליחס חסר כבוד מצד הקהל, לאנשים כפויי טובה עם זיכרון קצר שלא מעריכים שחקנים משובחים ומזלזלים.

אבל נדמה שהפעם מדובר בשריקות בוז מבשרות טובה. בשליליות שמקורה בחיוביות. במחאה סמלית חשובה, שמקורה בדאגה. פריז סן ז'רמן היא כבר לא קבוצת כדורגל, אלא פרויקט כלכלי גרנדיוזי. פ.ס.ז' והקטארים מנסים לכבוש שוק עולמי. המטרה שלהם היא שגם ילדים בישראל יתחפשו בפורים לשחקנים מהקבוצה הצרפתית, שעד לא מזמן הייתה סתם עוד מועדון חביב. שריקות הבוז מהקהל הזכירו למנהלים: אתם יכולים להמשיך לפנות לקהל הרחב, לצופים בכל העולם, אבל אנחנו אלה שכאן. היינו כאן לפניכם, ונישאר אחריכם. אז עם כל הכבוד למסי וניימאר, נמאס לנו משחקנים חסרי מחויבות, מכדורגלנים שבאים לעשות עלינו סיבוב, מתחושת זלזול, ממאמן שלא בוחר שחקנים, מפארסה מקצועית.

כבר שנים שהכדורגל העולמי מתעלם מהקהל במגרשים לטובת הקהל שבטלוויזיה. האוהדים ביציעים הם אלה שמייצרים את האווירה המיוחדת, אבל גם נתפסים כעול ומטרד. הם רוצים לבוא למגרשים בשעות נוחות יותר. צריך לסדר להם אבטחה, תנאים נוחים, תחבורה, ממש קרציות. ממש אכפת להם מהקבוצה וההצלחה שלה, מהכבוד והתדמית שלה, ולא מונעים רק משיקולים כלכליים. לקטארים לא אכפת מ-40 אלף אוהדי פ.ס.ז' בצרפת, כשאפשר לרכוש מיליונים כאלה בכל העולם בזכות העברה אחת גדולה. אז השבוע האוהדים בפריס הזכירו: אנחנו הבסיס. אנחנו הכוח שמניע את העסק הזה, בלעדינו אין לזה טעם. וכן, לא תמיד אנחנו מתנהגים כמו שתצפו מאיתנו. לפעמים נשתגע מאהבה, לפעמים מתסכול, לפעמים נצעק ונשרוק בוז, תמיד נשתלהב.