המחויבות שהפכה לאובססיה: על מכבי תל אביב והלחץ המיותר מההדחה מהגביע

בווידאו: התגובות להפסד מכבי תל אביב להפועל ירושלים

מכבי תל אביב שבויה במלכוד הזה כבר שנים. מצד אחד הרצון לשמר את המכביזם הייחודי שאפיין אותה לאורך הרבה שנים ולהילחם על כל ניצחון, מצד שני הצורך להפוך לקבוצה נורמלית שלא לוקחת כל הפסד כטרגדיה שאחריה צריך לקרוע את דש הבגד או לעשות בדק בית. ההפסד השבוע להפועל ירושלים היה דוגמה מצוינת לקונפליקט הזה: הפסד במשחק נוקאאוט, מכריע, מול יריבה "מושבעת", ובמקביל, ההבנה שעם כל הכבוד, זה כולה גביע המדינה, יש עוד עונה ארוכה, יש מטרות נוספות, לא צריך לשרוף את המועדון.

אז לא, אוהדי מכבי תל אביב לא הזילו דמעה השבוע על ההפסד ברבע גמר גביע המדינה. אילו היו שואלים אותם בתחילת השבוע איזה משחק חשוב יותר לנצח - מול ירושלים או מול וילרבאן - ייתכן שהיו אומרים ירושלים, אבל לא באופן נחרץ, ועם המספרים קשה להתווכח: במשחק היורוליג מול וילרבאן האלמונית יד אליהו היה מלא עד אפס מקום (כמו בכל ארבעת המשחקים הקרובים של מכבי באירופה אליהם כבר אזלו הכרטיסים), בעוד שבמשחק מול ירושלים, עם כל הכבוד ליריבות הגדולה ולעובדה שמדובר ב"קלאסיקו", נראו לא מעט קרחות בהיכל.

התחושה היא שמבחינת אוהדי מכבי תל אביב, אחרי כמה עונות קשות ומביכות באירופה, היורוליג נראית כמו מטרה מועדפת. היורוליג יותר כיפית, יותר מעניינת, בוודאי שיותר יוקרתית. סביר להניח שעבור שמעון מזרחי הגביע הוא עדיין "הלחם והחמאה", ולמעשה אילו היו שואלים אותו "כלל וכלל אין סתירה בין הדברים, המטרה שלנו היא לנצח כל יריבה, מי שלא תהא", אבל עבור האוהדים נחמד יהיה לחוות הצלחות באירופה לשם שינוי, גם אם בדרך קורה האסון הנורא: הפסד בגביע.

כי שוב, עם כל הכבוד לנוכחותו של נשיא המדינה במשחק הגמר, לצד שרת הספורט ושאר העסקנים המכובדים והמעונבים - מפעל הגביע מעולם לא היהלום הכי נוצץ בכתר. גם בכדורגל, אגב, הוא תמיד נראה כתואר משני, נחמת עניים, הדרך המקוצרת והלא מייצגת "להוציא משהו מהעונה הזאת". אבל אם בכדורגל גמר הגביע הוא עדיין אירוע, בכדורסל הוא בדרך כלל לא (ויסלחו לי האוהדים שזוכרים שכמה מהרגעים המתוקים בחייהם היו אחרי זכייה בגמר. לא מזלזל ברגשותיהם, פשוט הם אחוז קטן ולא מייצג מחובבי הספורט, שלא לומר מהאוכלוסייה).

מכבי תל אביב לא הפסידה לירושלים כי היא קיבלה החלטה לזלזל בגביע או "לוותר" על התואר ה"לא חשוב" הזה, ייתכן שזה פשוט קרה באופן טבעי: אחרי שבוע שכלל משחקי חוץ במילאנו ובברצלונה, מול יריבות חזקות ומכובדות, סביר ונורמלי שתהיה ירידת מתח לקראת משחק מול ירושלים. אין ספק שהנהלת הקבוצה לא רצתה בהפסד הזה (בימינו כבר לא ברור מי מההנהלה אחראי על החדרת המוטיבציה וללחוש באוזנו של ספורופולוס שהפעם לא כדאי לו להפסיד), אבל זה קרה. מכבי הפסידה. עכשיו השאלה איך מתמודדים עם זה.

פה עולה סוגיית ה"מכביזם". לפני הכל, צריך להזכיר שמכבי תל אביב עד לפני כמה שנים הייתה חלק מתופעה ספורטיבית חולנית ומעוותת, של 40 אליפויות רצופות וליגה שיודעת מראש איך היא תיגמר. לכן בשנים האחרונות זו הייתה בדיוק התלונה על מכבי תל אביב - שהיא איבדה את האופי והקילר אינסטינקט שלה, שהיא כבר לא מסתערת על כל תואר בשיניים חשופות, שחלק מראשיה לא רק חושבים בלב אלא אף מעזים לומר בפה מלא ש"זה לא נורא להפסיד" (טפו טפו, שלא נדע). מצד שני, איזה מחיר גובה המכביזם הזה? איך אפשר לתפקד כשכל משחק הוא מלחמה? כשכל הפסד הוא טרגדיה? כשאחרי ניצחונות לא שמחים, אלא מרגישים הקלה ומשחררים אנחת רווחה? מחויבות לניצחון זה טוב; אובססיה זה כבר מוגזם.

בגלל זה היה חשוב להקשיב למה שלאותלו האנטר היה לומר. "מבחינתי הסיפור הוא שהפסקנו ליהנות", אמר אחרי ההפסד לירושלים, "בסופו של יום, אתה משחק כדורסל כדי ליהנות ואנחנו לא נהנים עכשיו, ולא רק בגלל שאנחנו מפסידים. הלחץ מבחוץ, האוהדים, כולם רוצים לנצח, אבל אי אפשר לנצח בכל המשחקים". וזה מגיע משחקן שעבר בריאל מדריד ובצסק"א, כן? שחקן שכבר התמודד בעבר עם ציפיות ולחצים של קבוצה גדולה שצריכה להסתער על כל התארים. האנטר מבהיר דבר פשוט: המכביזם הזה אולי קדוש לחלקכם, אבל הוא מייצר לחץ מיותר. ונזק. לא סתם פוגם בהנאה, אלא ממש פוגע בקבוצה.

וזה לא שאין ממה ליהנות. עובדה, ביורוליג הקהל מגיע. חוויית הצפייה ביד אליהו עדיין איכותית מאוד, ברמה גבוהה. האווירה טובה, לרוב חיובית. אולי זה כי בשנים האחרונות הסטנדרטים ירדו והאוהדים התרגלו לרע, אבל השנה הקבוצה נחמדה מאוד. התוצאות סבירות. מנצחת בבית, מאזן חיובי, ישראלים די טובים, מאמן טוב, תחושה בריאה. לא צריך להתחרפן מכל הדחה מהגביע. לא צריך להתלונן שהמנהלת לא נרתמת למאמץ הלאומי. לא צריך להיבהל מההפסד, ולא צריך להיבהל מזה שלא נבהלים מההפסד.